עו"ד רוני אלוני סדובניק- נערה עברה בילדותה פגיעה מינית • בגיל 12 עברה אונס • קבוצת נערים • לחץ חברתי

בשנים האחרונות נפגעות רבות מוצאות את היכולת לספר את סיפורן – לעיתים בפעם הראשונה מאז שהתרחשה הפגיעה – לאחר שנים של הדחקה, בלבול ושיתוק נפשי.
אחת מהן היא צעירה שגדלה ביישוב דתי־לאומי, בבית טוב ותומך, אך נשאה לבדה טראומה שהחלה כבר בילדותה.
היא לא זכרה זמן רב את מה שעבר עליה. הגוף שלה ידע – הנפש סירבה להתמודד.

הכול התחיל כאשר בגיל 12 בלבד מצאה עצמה בתוך סיטואציה שאיש לא הכין אותה אליה: חבורת מבוגרים ו נערים, חלקם חבריו של נער שאותו חיבבה, גררו אותה למקום צדדי – ושם התרחש אונס קבוצתי אכזרי ומבלבל.
היא מספרת ומתארת כיצד מצאה עצמה לבד, ללא יכולת לדבר או להבין. היא הייתה ילדה – והם היו גברים.

הטראומה השתקפה בהמשך ב־ניתוק קשרים, משבר נפשי, מחשבות אובדניות, עד לאבחון של פוסט טראומה מורכבת הנגרמת לעיתים קרובות בשל פגיעות מיניות בילדות ובנעורים.

---

"למה אף אחד לא עצר את הפגיעה? אף אחד לא הבין שזה אונס קבוצתי?"

שאלה כואבת זו נשאלת כמעט בכל מקרה של עבירת מין קבוצתית.
הנערה רצתה להשתייך. אהבה תמימה. לחץ חברתי. משחקים, שתייה, עישון – והגבול נחצה בלי שהבינה.
כך נוצרת קרקע שמאפשרת ניצול שמוביל לאונס הקבוצתי.

התבנית הזו מוכרת היטב לעו"ד רוני אלוני־סדובניק, מהבולטות בישראל בתחום ייצוג נפגעות עבירות מין.
לדבריה, גם הנפגעת עצמה לא תמיד מבינה בזמן אמת שמתרחשת פגיעה מינית. מנגנוני אשמה, בלבול והדחקה גורמים לה להאמין שאולי "הביאה את עצמה לסיטואציה".

המקרה מזכיר במידת מה את האונס באילת (2020), שבו
ארבעה גברים אנסו צעירה בת 16, ושבעה נוספים סייעו להם ונאשמו בעבירות נלוות.
גם שם, כמו כאן, רבים שאלו: איך ייתכן שאיש לא התערב?

---

כשהנערה לא מרגישה שהגבול נחצה – והפגיעה הולכת ומסלימה

לעיתים הכול מתחיל ברצון תמים:
אולי היא התאהבה באחד הנערים. אולי רצתה להיות חלק מהחבורה.
שותים, צוחקים, משחקים – אבל אחר כך מגיע שלב שבו היא כבר לא מסוגלת לקום וללכת.

אולי לא סיפרה להורים היכן היא נמצאת.
אולי זו טראומה שמופעלת מחדש.
וכמו שקורה במקרים רבים – כל אחד בתורו מנצל אותה.

---

המערכת שמסייעת לסגור תיקים – במקום להציל נפגעות

לצד הפגיעה עצמה, קיימים קשיים מערכתיים חריפים:

• יחס פוגעני לנפגעות ולנפגעים

• סגירת תלונות מקוונות באופן מידי

• חקירות רשלניות

• חוסר הבנה של מנגנוני טראומה

• עומס מערכתי שמוביל לתיקים שנזרקים ללא בדיקה מספקת

כך נוצר מצב שבו עברייני מין רבים אינם נותנים את הדין, ונפגעות נותנות אמון – ומקבלות שתיקה.

---

הדחקה, טריגרים וחשיפת האמת – הדרך לריפוי

מנגנון הדחקה הוא תגובה טבעית לטראומה.
לפעמים טריגר פשוט – ביקור בבית ההורים, ריח מוכר, דמות מהעבר – גורם לשחזור של הזיכרונות.

כך קרה גם לנפגעת זו. שנים לאחר האירוע הבינה לראשונה שמדובר היה באונס קבוצתי ולא ב"משחק ילדות".
ההכרה הייתה קשה – אך גם חוויה מרפאת שהובילה אותה לבירור האמת.

שותים, צוחקים, משחקים, טראומה, פוסט טראומה מורכבת, הדחקה, טריגר, חשיפת האמת, חוויה מרפאת, בירור האמת,

התאהבה, תמים, תמימה, תמימות, להיות חלק,

---

איך עו"ד רוני אלוני־סדובניק מסייעת לנפגעות עבירות מין?

עו"ד רוני אלוני־סדובניק מלווה נפגעות במסע המשפטי והאישי שלהן, ומתמחה ב־

• אונס קבוצתי

• פגיעות מיניות בילדות ובנעורים

• ניצול בתוך מסגרת חברתית או קהילתית

• עבירות מין ברשת

• פוסט־טראומה מורכבת

• בניית תיק ראייתי גם כשיש הדחקה או זיכרון מתעכב

הייצוג מבוסס על שילוב ייחודי של הבנה משפטית עמוקה והכרה בתהליכים נפשיים שמערכת המשפט לרוב אינה מבינה.

---

צור קשר עם עו"ד רוני אלוני־סדובניק

להלן קישורים ישירים ורשמיים לרשתות החברתיות של המשרד:

• פייסבוק (Facebook):
  https://www.facebook.com/RoniAloniSadovnikLaw

• אינסטגרם (Instagram):
  https://www.instagram.com/roni_aloni_sadovnik

• טיקטוק (TikTok):
  https://www.tiktok.com/@roni.aloni.sadovnik

• יוטיוב (YouTube):
  https://www.youtube.com/@ronialonisadovniklaw

• לינקדאין (LinkedIn):
  https://www.linkedin.com/in/roni-aloni-sadovnik

סיפורה הטראגי של הזמרת האהובה עלי שינייד או׳קונור שכוכבה נפל למעמקי תהומות האובדנות וכאב הנפש,

הוא תזכורת חשובה לכולנו כי הגזענות הקשה ביותר בחברה האנושית המודרנית היא כלפי מתמודדי נפש, נפגעות נפש, ובעיקר כלפי נפגעי/ות טראומה קשה.

בשעה שהאו״ם והמדינות ״המפותחות״ מטיפות להנגשת שירותים לנכים, לסובלנות ל״אחר״ ומקדישות טריליונים למציאת מרפא לשלל מחלות קשות-
המצורעים החדשים, המודרים מהכלל הם מיליוני אנשים שלוקים בנפשם.
איידס? סבבה, נחבק אותם. סרטן? נגייס להם
תרומות, סי.אף? שיתוק מוחין? נעזור ונתמוך.
אך מתמודדי נפש? זה כבר לא!.

נפגעות תקיפה מינית, נפגעות נפש, טיפול, התנדבות, עו"ד רוני אלוני סדובניק, טראומה, ביטוח לאומי,

#oneofmillions

<

"נפגעות (אונס) מתות בסתר"
גופתה של דניאלה נמצאה השבוע בגן לוינסקי בתל אביב. קורבן האונס הקבוצתי, שהושפלה בשנית בין כותלי בית המשפט, לא הצליחה להתגבר על הטראומה ועל האשמת הקורבן שחוותה.
בליל שבת האחרון, בקור מקפיא עצמות, נמצאה בגינת לוינסקי בדרום תל אביב, גופתה של דניאלה, בקושי בת 21. לפני ארבע שנים, יצאה דניאלה עם חברתה הטובה מיכל, לבילוי יום שישי בעיר הגדולה תל אביב. שתי מתבגרות סקרניות ונאיביות בנות 17 שרצו לחוות את העולם של הגדולים.

כל הלילה הן טיילו בין פיצוציה לפיצוציה, שנוררו כוסות אלכוהול ונייס גאי, עד שהיו שיכורות כהוגן. בשעות הקטנות של בין חושך לאור, השעות בהן קשה להבחין בין תן ושועל, הן התהלכו להן ברחוב אלנבי, מחפשות מנוח לרגלן. הדלת של מועדון אלנבי 44 נפתחה, ואת כל הזוועה שהתרחשה שם, בפנים ובחוץ, תיעדו מצלמות האבטחה.

הווידאו מספר בלי קול: אחרוניי המבלים כבר הלכו, והשומר קורא להן להיכנס. מיכל מושכת את שרוולה של דניאלה, לא, בואי נלך, כן, לא, ואז הן נכנסות. המצלמה מתעדת אותן מתיישבות שיכורות בבר. העובדים במקום רואים שהן מסטוליות לגמרי ובכל זאת – משקים אותן בעוד ועוד כוסות, מקהים עד תום את כושר ההתנגדות שלהן עד שהן מאבדות הכרה. המצלמות מתעדות את דניאלה שרועה מעולפת על ספה, ועובדי המקום אונסים אותה.
אחרי שהאונס הקבוצתי נגמר, עובדי המועדון פשוט גוררים את שתי הנערות החוצה ומשליכים את גופותיהן חצי עירומות על המדרכה. עוברי אורח משכימי קום רואים אותן ומזעיקים את המשטרה. אין מילים בשפת אנוש לתאר מה עוללו לדניאלה ומיכל כשהן מעולפות, ואם לא היו מצלמות אבטחה – לא היה גם כתב אישום.

"למה לבשת חזיה מנומרת?"
מאז האונס אושפזה דניאלה במצב קשה במחלקה פסיכיאטרית, אך הייתה נחושה להגיע להעיד בבית המשפט. מה שהיא לא ידעה הוא שבמשפט – לכל אחד מהנאשמים שאנסו אותה יש סניגור, וכל סניגור כזה רוצה להראות ללקוח שלו שהוא עובד קשה כדי להוכיח שהנערות הללו הן שקרניות. כן, ככה זה בהליך בעבירות מין, המתלוננת היא בחזקת שקרנית עד שיוכח אחרת – והנאשמים חפים מפשע עד שיוכח אחרת.

בתהום הפעורה שבין חזקה לחזקה, שם נופלות הנפגעות, קורבן לאונס שני. מוצגות בפניהן שאלות שמעמיקות את הכאב, שמציפות עוד יותר את הטראומה. את דניאלה זימנו לחקירה הנגדית מתוך האשפוז הפסיכאטרי, אבל זה לא מנע מהסניגורים לחקור אותה במשך יום שלם כאילו היא אוייב העם. היא יצאה משם בחזרה למחלקה הפסיכיאטרית מרוסקת, היא רצתה להתאבד.

זה היה השלב שבו הוריהן של הנערות שכרו את שירותיי. בתחילה סברו המשפחות, כמו כולם, שהפרקליטות היא המלווה והמייצגת את נפגעות העבירה, אבל כשראו במה הדברים אמורים, ושהמדינה מייצגת רק את המדינה ולא אותן, הם הבינו שהן חייבות לקחת יצוג משפטי צמוד.
מאחר ששלושה סנגורים חקרו אותן, דניאלה אולצה להגיע ולחזור שוב כדי להמשיך את עדותה. צריך להבין, בעת מתן עדות בעבירות מין, יש התעלמות מוחלטת ממצבן הנפשי של הנפגעות. הן נראות בסדר – אבל הן לא. ואז מתנהל מתחת לאפו של השופט תהליך האשמת קורבן מביש: למה לבשת חזיה מנומרת באותו ערב? למה הלכת לשם בכלל? למה שתית כל כך הרבה? למה שמת אודם בצבע אדום כזה?

שתי הנערות יצאו מההליך הפלילי שבורות לרסיסים. השופטים באמת עשו מאמץ כביר לנסות לשמור על כבודן של השתיים במהלך המשפט, אך מלכת המשפט, אותה זכות החפות, משעבדת לרגליה מוסכמות אנוש בסיסיות עד שקשה לשפוט מה יותר חמור: לפגום בזכויות הנאשם או לפגוע בזכויות קורבן העבירה?

"חייבים להגן על נפגעות עבירות המין" "טיפול בנפגעות תקיפה מינית" "טיפול בנפגעות אונס"
דניאלה מעולם לא חזרה לעצמה מאז אותו הליך הפלילי, מצבה הנפשי הלך והדרדר והיא נעה ונדה בעולם כמת-חי, מבקשת נפשה למות.
לא כל נפגעות האונס מתאבדות, אך רבות שוקעות למוות איטי בעינויי נפש מתמשכים, תהליכי הרס והשמדה עצמית. את דניאלה שלנו, כחולת העיניים שמבטה לא ירפה ממני לעולם, אף אחד לא ישכנע שרצח הוא עבירה חמורה יותר מאונס. זה פשוט רצח מסוג אחר. דניאלה נפלה חלל לתופעת השתקת הקורבן והאשמת הקורבן. תופעה שפנים רבות לה וכולן עצובות ובודדות.
גופתה של דניאלה נמצאה בגינת לוינסקי ליד רחוב הגדוד העברי ללא רוח חיים בלילה קפואאא, שבו כולנו היינו עם משפחותינו בבתים חמים ונעימים, באותם רגעים שבין קודש לחול נפטרה מרוע מעולם. דניאלה ילדה יפה שלי. מתי כבר יבינו שאונס זה רצח איטי ובעינויים?

גופתה נמצאה אמש ללא רוח חיים בלילה קפוא ברחוב צדדי בדרום תל אביב. נפטרה מרוע מעולם. דניאלה ילדה יפה שלי. מתי כבר יבינו? אונס הוא רצח, בעינויים.