עו"ד רוני אלוני סדובניק, פרקליטתה של מאי פאטל, על החלטתה של מאי פתאל האמיצה לחשוף את שמה בעמוד פייסבוק כ חיילת שחוותה תקיפה מינית ו הטרדה מינית מידי סגן אלוף חג'בי, מפקד גדוד צבר, עו"ד סדובניק מסרה לחדשות  2

: "אני גאה במאי על החלטתה הלא פשוטה לצאת פומבית עם המסר שלה. חשוב

לדעת שלא כל נפגעת מסוגלת לעשות צעד כה דרמטי ומכונן. הלוואי שדבריה החשובים יעודדו נפגעות נוספות לקום בראש גאה ולומר

דברן".

לקריאת הכתבה, ליחצו על הקישור

חדשות 2 – "הפסקתי לשתוק, חג'בי משקר".

רוני אלוני סדובניק משרד עורכות דין – הבלוג של רוני.

משרד עורכות דין אלוני-סדובניק:

החלטה תקדימית בעניין גובה האגרה שעל אישה נפגעת אלימות לשלם לבית המשפט  לענייני משפחה

בהגשת תביעה בשל גרם נזק גוף הנובע מאלימות בן הזוג.

כידוע, הגשת תביעה בשל גרם נזק גוף, איננה מחייבת כימות מראש של סכום התביעה והאגרה הנדרשת לתשלום היא סמלית ומגיעה לכמה מאות ₪ .

במרץ 2013 נכנס לתוקף תיקון לחוק בתי המשפט (אגרות) שקובע כי הגשת תביעה בשל גרם נזק גוף מעבירת מין או אלימות או לפי החוק למניעת הטרדה מינית בבית משפט שלום או בבית הדין לעבודה- תחייב באגרה שונה ומופחתת .

 

ואולם, תיקון זה לא חל על תביעות נזק המוגשות בבית משפט לענייני משפחה והכלל היה עד כה שעל האישה התובעת את נזקיה מהבעל האלים לשלם אגרה בגובה 1% מהסכום הנתבע ולכן עליה לכמת מראש את הסכום שהיא רוצה לתבוע. הסדר זה אילץ נשים רבות לוותר לחלוטין על הגשת תביעה או אילצן להקטין מאד את הסכום שהן תובעות, כדי שיוכלו לעמוד בתשלום גובה האגרה.

משרד עורכות דין אלוני סדובניק: ההחלטה החדשה של כבוד הר' נלי רוסמן גליס מביהמ"ש לענייני משפחה בת"א מ 18/3/15 שמה קץ לסבל זה. השופטת קיבלה את טענותינו בשם האישה, כי אי החלת האגרה המופחתת לנשים נפגעות אלימות ועבירות מין על בית המשפט לענייני משפחה היא לקונה בחוק . על אף התנגדות המדינה לפרשנות שיצקתי לתקנות, קיבל בית המשפט את כל הטיעונים שלנו, וקבע כי אכן מדובר בלקונה משפטית ומעתה תשולם אגרה סמלית בלבד על תביעות נזיקיות בשל אלימות במשפחה המתבררות בבתי משפט למשפחה.

משרד עורכות דין רוני אלוני סדובניק

להמשך לחצו על הקישור להחלטה

 

רוני אלוני סדובניק משרד עורכות דין – הבלוג של רוני.

 

 

רפורמה בהליכי העדת קטינים/ילדים נפגעי עבירות מין | רוני אלוני סדובניק
נייר עבודה מאת עו״ד רוני אלוני סדובניק – יועצת ראש לשכת עורכי הדין למעמד האישה שוויון מגדרי, יעוץ משפטי לדין האמריקני והדין האירופאי:
עו״ד ידידה וולף עו״ד באטריס קוסקס ויליאמס, עו"ד רוני אלוני סדובניק
15 בינואר 2014

כללי:

עבירות מין בכלל ובילדים בפרט, נחשבות החמורות ביותר בחוק העונשין לאחר עבירת הרצח. על אף שהציבור והמחוקק תופסים את המאבק בעבירות מין בילדים כנושא החשוב ביותר לטיפול, נסגרים 67% מהתיקים המשטרתיים בעבירות מין בקטינים, 23% מהתלונות המבשילות לכתבי אישום נסגרות בעסקאות טיעון (מקלות) ורק 10% מהתיקים מגיעים לבירור מלא בבית המשפט. הסיבה המרכזית לפער בין רצון הציבור והמחוקק למגר את התופעה לבין מיעוט התיקים המגיעים לבית משפט, נעוצה בחשש הפרקליטות מהגשת כתב אישום המבוסס רק על עדות הילד נפגע העבירה, ובהעדר ראיות חיזוק וסיוע נוספות.
לא בכדי מהססת הפרקליטות מניהול משפט בתיקים אלו, שכן נוסחי החקיקה מסורבלים ומסויגים ואינם מאפשרים העדת קורבנות בסביבה שתוציא את האמת לאור. העדת קטינים בבית משפט הופכת לחוויה טראומטית עבור הקטין/ה מאחר שהפרקליטות וידי בתי המשפט כבולות לסייע – בהעדר כלים להגן על העד הקטין ובהעדר ייצוג משפטי לקורבן הקטין במסגרת ההליך הפלילי נדונים הילדים לטראומה חדשה שהופכת למחיר הנדרש כדי לטפל בגורם הטראומה הראשונה.
במקרים המעטים בהם מזומנים קטינים לחקירה נגדית במשפט עבירות מין, הם נחשפים במרבית הפעמים (בלשון המעטה) לחקירה נגדית שמטרתה איננה לחשוף את האמת, אלא לשבור נפשית את הקטין/ה כדי שהמשפט יעצר והתיק יסתיים בעסקת טיעון. הגם שפרקליטים מנוסים היו רוצים למנוע פגיעה בעד הקטין, הרי שחוסר הגבול של סניגורים בחקירתם, גורם בפועל לנזק קשה, זכות הקטין שמצבו הנפשי לא יוחמר בהליך העדתו כורעת ברך בפני זכות הנאשם לחזקת חפות.
המצב המשפטי כיום מקים יש מאין חומת זכוכית החוסמת בפועל נגישות של קטינים נפגעי עבירות מין מפני יכולת אמיתית להתלונן, ולקבל צדק ופיצוי. מציאות זו גורמת הלכה למעשה לעידוד עבריינות מין בקטינים, שכן הסיכוי של עבריין מין להיתפס, לעמוד מול כתב אישום, להגיע לבירור בפני בית משפט להיות מורשע ולקבל עונש מרתיע – שואף לאפס. מצב דברים זה, מעודד המשך והתגברות התופעה של ניצול מיני של ילדים, וככל שהגילאים רכים יותר, כך הסבירות להרשעה תקטן.
פער קיצוני זה בין רצון המחוקק למגר את עבירות המין בילדים מחד לבין המספר הזעום של ילדים המגיעים לכדי ניהול משפט בעניין פגיעתם מאידך מצביע על צורך מובהק בשינוי אופני ההתייחסות של המשטרה, של הפרקליטות, ושל בתי המשפט לעד הקטין־ המגיע למפתם בצפייה לחווית צדק מאחה ומשקם. מטרת נייר עבודה זה, לשנות את המצב הקיים בו מרבית הילדים נפגעי עבירת מין מעדיפים שלא לעבור טראומה חדשה כמחיר לטיפול בטראומה הראשונה.
להלן ניתוח מספר סוגיות מהות, המצדיקות המלצות להסדרתן. טיפול בסוגיות אלו יגשים את כוונת המחוקק בעניין הערך המוגן במיגור עבירת מין בקטין, יתרום משמעותית ליצירת הרתעה וצמצום התופעה, יחזק את מעמדן של קורבנות עבירות מין במסגרת הליכים משפטיים ובכך יעודד יותר קרבנות להעיד נגד הפוגעים. מצב זה יקדם את ביטחון הפנים של מדינת ישראל כולה וימלא חובה לשים קץ לרתיעה הקולקטיבית קורבנות עבירות מין ממערכת המשפט הנתפסת כיום כפוגעת ברגשותיהם וזכויותיהם, במיוחד קטינים וקטינות.

א. ייצוג כדין לקורבנות העבירה – תיקון חוק זכויות נפגעי עבירה

1.  תיאור הסוגיה: קורבן העבירה אינו צד בהליך הפלילי, הוא רק עד. ומערכת המשפט מתייחסת אליו כאל אמצעי להביא לדין את הפוגע. אכן, הכלי האפקטיבי ביותר להרשעת עברייני מין היא העדת קורבן העבירה. אולם כאמור, מספר רב של קורבנות נמנעים מלהעיד מפאת הטראומה הכרוכה באופן וצורת מתן העדות: במהלך החקירה הנגדית קורבן ייחשף לשאלות חדרנייות ולהתקפה על אופיו ומהימנותו, בעיקר על ידי ב״כ הנאשם. הקרבן יישב במקום רשמי, מפחיד ולא מוכר אל מול אותו עבריין שביצע בו מעשים מגונים. לעומת הנאשם, לא מעמידים לרשות הקרבן עורך דין להגן על זכויותיו והוא נתון לחסד של בית המשפט ולחסדם של פרקליטים מתחשבים יותר או פחות. אך אין למעשה כל גורם משפטי המייצג בהליך את הקורבן.
2.  אמנם הזכות לליווי, המעוגנת בסעיפים 14-15 לחוק זכויות נפגעי עבירה תשס״א – 2001, הייתה צעד חשוב המשקף את זכות הייצוג לקרבנות. אך, מעמדם של ״מלווי" נפגעי עבירות – ובכלל זה מלווי קטינים נפגעי עבירות מין – לא הוגדר בחקיקה כראוי.
3.  "מלווה" לקורבן הינו נטול אמצעים להגן על הקורבנות. אין למלווה כיום (גם אם הוא עו״ד)
זכות עמידה בבית המשפט ־ אין לו זכות להגשת בקשות או מסמכים והוא מנוע מלהתנגד לנעשה באולם בית המשפט גם כאשר הדיונים מתנהלים בצורה הפוגעת בקורבן, זכויותיו רגשותיו או פרטיותו. ובפועל, על פ׳ רוב, המלווה אף אינו נוכח בפגישות בין הפרקליטות עם הקורבן.
4.  במצב בו מתגלע קונפליקט בין רצון הפרקליטות לרצון קורבן העבירה, אין למעשה לקורבן העבירה ייצוג פדין והפרקליטות מוצאת עצמה במצב של ניגוד ענינים. במצב כזה, לא קיימת לקורבן העבירה כל דרך להעביר מסמך, בקשה או להשמיע קול בפני בית המשפט שלא באמצעות הפרקליטות.
5.  מומלץ להגדיר את הליווי כייצוג משפטי כדין, וזאת רק בידי מי שהוסמכו לכך לפי חוק לשכת עורכי הדין. מקום בו לנאשם ייצוג משפטי, למדינה יצוג משפטי, גם לקורבן העבירה זכות שווה לייצוג משפטי בידי עורכי דין
6.  המלצה:
א. תיקון חקיקה – להתקין תקנות מכוח הוק זכויות נפגעי עבירה תשס״א – 2001 אשר יקנו מעמד לקורבן בתוך ההליך, זכות לייצוג משפטי של ממש לקורבן עבירת מין במסגרת הליכים פליליים במקום ליווי בלבד. לב"כ הקורבן יהיה מעמד משפטי המוגבל לעניינים המשפיעים על הקורבן עצמו, כולל הזכות להתנגד לשאלות לא רלוונטיות ולהתנגד להתנהגות הפוגעת בכבודו או בפרטיותו. וכן להגיש כתבי בי-דין מטעם קורבן העבירה בנושאי עיסקת טיעון, תסקיר הקורבן או תגובה לערעור הנאשם. ניתן למצוא מודל מעין זה במדינת ארה״ב.
[נספח א״ – חקיקה פדראלית מארה״ ב המסדירה את מעמדן של מייצגי קורבנות /גב״דות מ,ן בארה״ב הממומן באות א,. במו בן בצרפת, לקורבן העבירה יש זכות לייצוג משפטי  בתוך ההליך הפלילי./

מינוי מייצג שלא מקרב עובדי המדינה – על פי הנחיות פרקליטות המדינה, נאמנותו של הפרקליטות תהייה קודם למדינה ולא לנפגע העבירה. אשר על כן, מומלץ למנוע מראש אפשרות לניגוד ענינים, ולקבוע כי ייצוג משפטי לקורבן העבירה לא יהיה מקרב הסניגוריה הציבורית הנאמנה ובצדק לחזקת החפות של נאשמים, ולא למחלקה ממשרד המשפטים,
אלא לגוף חיצוני למדינה כגון לשכת עורכי הדין.
7.  ביטול סעיח 21 בחוק זכויות נפגעי עבירה־ סעיף זה מרוקן את כל החוק מתוכן והופך אותו לאות מתה בספר החוקים. הסעיף קובע כי גם אם הופרו זכויות קורבן העבירה המעוגנות בחוק זה ־ לא ניתן לתבוע או להגיש תלונה בגין הפרת החוק.
אי קיום זכות מהזכויות הקבועות בחוק זה אין ב1 כשלעצמו כדי לפסול הליך פלילי, או כדי להוות עילה למשפט פלילי או אזרח• נגד רשות ציבורית או עובד ציבור; ואולם אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע נקיטת הליך משמעתי לפי כל דין.
8.  ביטול סעיף זה, יהווה אתגר לרשויות לשמור על החוק ,שהרי במצב הקיים, אין נפקא מינה אם מופר החוק ולא נשמרות זכויות קורבן העבירה. למעשה אין בנמצא חוק דומה שאומר כי מי שיפר את החוק לא ניתן לנקוט כלפיו כל סנקציה נזיקית, משפטית למעט משמעתית.

ב. חקירת נפגע עבירת מין – זכות הנאשם מול זכות הקורבן

9.  תיאור הסוגיה: כיום ככלל, עורכי דין בהליכים פליליים – ובעיקר סניגורים- אינם מתאימים את צורת ואופן החקירות למצבם הרפואי והנפשי של קורבנות עבירות מין. שאלות חודרניות ופוגעניות נשמעות כדבר שבשגרה על אף כללי האתיקה האוסרות על שאלתן(ראה סעיף 37-8 לח1ק הלשכה). אמנם מן ההכרח לאפשר לסניגורים לחקור את הקורבן, על־ מנת להוציא את האמת לאור אך למרבה הצער, לעתים קרובות ביותר, מדובר בשאלות לא רלוונטיות שאינן נועדות להוציא את האמת לאור – אלא להתיש ולהכפיש את העד־ קרבן העבירה. מספר רב של עורכי דין נוקטים בטקטיקות חקירה אשר כל תועלתן הינה בהפחדת או הבכת הקורבן.
10. נמצא כ׳ ארגונים המטפלים בקורבנות מקבלים דיווחים על התנהגות חמורה ביותר על יד• סניגורים. כאמור, מעבר לפגיעה הקשה בקורבנות עצמם, להתנהגות זו השפעה שלילית על מציאת הדין. מפאת מספר רב של סיפורי טראומה מעצם חוויית מתן העדות, נוצר המצב בפועל שבו קורבנות נרתעים מלהעיד כנגד פושעיהם.
[נספה ב״ – מצ״ב אוסף של סיפורים קשים ביותר על התנהגות של סניגורים במהלך הליכים פליליים בישראל המסומן באות ב/ ]
11. גם המגבלות המעטות המעוגנות בחוק אינן נאכפות. מגבלות החקירה הקיימות היום1 הינן איסור כללי על חקירה לא הוגנת (לפי סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי דין (חקירת עדים) תשי״ח ־ 1957) וסעיף 38 לכלל• האתיקה מקצועית2 ואיסור על חקירה בדבר עברו המיני של העד (לפי סעיף 2א לחוק לתיקון סדרי דין(חקירת עדים) תשי״ח ־ 1957 וכן לפי סעיף 13 לחוק זכויות נפגעי עבירה תשס״א – 32001).
1 בט0ף, ק״מת חובות אתיקה כלליות החלות על כל עורכי הדין המנויות בחוק לשכת עורכי הין(0עיף 53) וכללי לשכת עורכי הדין(אתיקה מקצועית)(סעיף 2).
2איסור על שאלות הנוגעות למהימנות העד המטילות דופי באופיו ללא בסיס.
3 סעיף זה קובע כ• •ש סמכות לקצין הממונה לאפשר חקירה על עברו המיני של הקורבן מטעמים שיירשמו רק אם יש צורך בחקירה כזו על מנת לחקור את האמת. כן קובע החוק כ׳ ניתן לחקור בעניין קשר מיני קודם עם החשוד באופן ספציפי. חוק לתיקון סדרי דין(חקירה עדים) תשי״ח – 1957 מעניק סמכות לבית משפט לאפשר חקירה שכזו מטעמים שיירשמו רק אם איסור חקירה •גרום לעיוות דין.

12. עיקר הבעיה הינה היעדר מנגנונים אפקטיביים למניעת השאלות הלא מתאימות. לעומת בשיטות משפט אחרות. שופטים במדינת ישראל כמעט ולא מטילים סנקציות על עורכי דיו בגין התנהגות לא ראויה במהלר הליר משפטי ואינם מטילים קנ0ות במצבים כאלו. בפועל, הסיכון היחידי אליו נחשף 0ניגור החוצה את הגבול בהתנהגותו או בחקירתו הינו הפניה להליך משמעת• בלשכת עורכי הדין. עצם הפרדת הליך זה מהליך העיקרי הינו בעייתי ולא ראו• – השופט/ת אשר נחשף להתנהגות הבעייתית הינו המתאים ביותר לדון בסנקציה. כמו כן, מסר שמועבר בהטלת סנקציה בזמן אמת הינו יותר חד וברור – הן לעורך דין הפוגעני והן לנוכחים האחרים באולם בית משפט ובכלל זה העד.

13 .המלצות:
א. תיקוו חקיקה – מוצע לתקן את סעיף 33 של כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ״ו – 1986 בדרך שתרחיב את ההובה להתנהג בדרך ארץ לא רק כלפי הצד שכנגד וכלפי בית המשפט אלא גם כלפי כל עד קורבן בהליך המשפטי.
ב. הגדלת סמכויות השופטים – על־מנת לשמר את כוחו של הערוץ המשמעת• של לשכת עורכי הדין, יש לקבוע נוהל כדלקמן: ״ראה בית המשפט ב׳ החקירה התנהלה בצורה שאינה ראויה ופגעה בכבודו של נחקר ללא צורך בהליך פלילי שעניינו עבירת מין, הובה לרשום הערה על התנהגות פטולה בפרוטוקול הדיון ולהעביר הודעה זו ללשכת עורכי הדין לפתוח בהליך משמעתי בשל התנהגות פטולה זו." רישום הערה כשלעצמה יכול להוביל להרתעת ההנהגות הפסולה בחלק מהמקרים כאשר סניגורים יפנימו כי מעשיהם אינם עוברים על סדר היום. הרישום גם •שמש להמחשת חומרת ההתנהגות במסגרת הליך משמעתי. יש לבחון אם לעגן נוהל כאמור בחקיקת משנה.
ג. תיקון חקיקה – לצורך השלמת ההליך המשמעתי, יש לאפשר נקיטת סנקציות גם במסגרת ההליך המשפט• עצמו. לשם כך, •ש לתקן את סעיף 72 לחוק בתי המשפט התשמ״ד – 1984 בצורה שתאפשר הטלת סנקציה לא רק בגין "הפרעה” בהליך המשפטי אלא גם בגין התנהגות הפוגעת בכבודו של בית משפט ו/או העד" כולל הטלת סנקציות כנגד באי כוח הצדדים. כיום, סעיף זה מאפשר לביהמ״ש להתרות, להרחיק ו/או להעניש אדם שהתנהגותו מפריעה בהליך המשפטי וסעיף קטן(ג) מצמצם את סמכותו של ביהמ״ש לעשות כך כלפי גורמים המצויים באולם בית המשפט לרגל תפקידם כמייצגים משפטיים.
ד. תיקון חקיקה – כדי לאפשר לעד הנפגע לדרוש סעד על המק שנגרם לו בגין ההתנהגות הפסולה, •ש לתקן את סעיף 42א בפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל״א – 1971, בדרך שתקנה להערה על התנהגות פסולה של עו״ד בהליך הפלילי(לפי סעיף קטן ב לעיל) מעמד של ראיה לכאורה לאמור בה לצורך הליך אזרחי. כיום, סעיף זה מקנה מעמד שכזה רק לממצאים ומסקנות שבגזר הדין.
ה. אשכול לימוד חובה בהכשרת שופטים – לצורך העלאת המודעות אודות סוגיה זו pi לצורך הדרכה בחקיקה המוצעת, יש להעביר הכשרה עבור שופטים, פרקליטים וסניגורים בשיתוף ארגונים הבאים במגע עם קורבנות מין. ההכשרה תכיל: (1) הסבר בעניין סוגי שאלות/התנהגות שאינן מתאימות במסגרת הליכים פליליים – ובכלל זה הדרכה מעשית ביישום מבחן הרלוונטיות לשאלות; (2) פירוט על הסנקציות אשר ניתן להטיל על עורכי דין בגין שאלות/התנהגות לא ראויה; (3) מודולה המופנית לשופטים אודות חשיבות השימוש בסנקציות אלו על־ מנת להגן על קורבנות ולעודד מתן עדות כנגד עברייני מין.
ו. הצעה נוספת ־ מוצע לתקן סעיף 72 לחוק בתי המשפט התשמ״ד – 1984 כך ששופט בהליך פלילי או אזרחי יוכל לעיין בשאלות החקירה שהוכנו לצורך חקירת עד קורבן עבירת מין בטרם החקירה, ולפסול שאלות שאין בהן כד• לקדם את מציאת האמת ויש בהן כדי להחמיר את מצב הקורבן הפגוע מטראומה.

ג. אמצעים אלטרנטיביים לצורר גביית עדות מקטין

14 .תיאור הסוגיה: המחוקק הכיר בכך שישנן קטגוריות מסוימות של עדים – ובעיקר קרבנות המעידים נגד עברייני מין – אשר זכאיות ליחס מיוחד המותאם ליכולות ולצרכים שלהן. במסגרת ההליך הפלילי, המחוקק העמיד לאוכלוסיות אלו אופציה למתן עדות שלא בפני הנאשם או באמצעים אלטרנטיבים4. אין באמצעים האלטרנטיביים כדי לפגוע ביכולת של ב"כ הנאשם לשאול שאלות אלא שהם מאפשרים חקירה שלא בפני הנאשם עצמו, שלא על דוכן העדות ו/או בלשכת השופט וכדי.
15. אמצעים אלו נועדו לאפשר לקרבן המעיד להרגיש בטוח במסגרת ההליך שעלול להיות זר מפחיד ואפילו מאיים. מטרת החקיקה כמובן הינה בשנ״ם:(1) להוציא את האמת לאור על ידי גביית עדות בדרכים המתאימות לסיטואציה ולצרכים של העד 1(2) למנוע פגיעה חוזרת בקרבן במסגרת ההליך הפלילי. ידוע זה מכבר כ׳ חווית מתן העדות •כולה לגרום לפגיעה פסיכולוגית חמורה בקרבן עבירת מין. כדי למנוע פגיעה שכזו, ראה המחוקק לנכון לאפשר מתן עדות באמצעים אלטרנטיבים.
[נספח ל – מצ״ב הפניות למספר מחקרים בעניין הנזק הנפשי שנגרם לקורבנות עבירות מין בגין ניהול הליך משפט• בצורה פוגענית המסומן באות ל£
16. בפועל אמצעים אלטרנטיביים כמעט ואינן מנוצלים לצורך גביית עדות. גם במקרה של עדים קטינים (שזכו להתייחסות נפרדת בחוק •יחוד׳ המגן עליהם במצבים אלו), בת• משפט אינם נוטים להורות על השימוש באמצעים אלו5.
17. חמור מזו, כיום, •שנם שופטים כאמור לעיל ישנם שופטים אשר מזהירים כי ניתן להעיד בדרכים אלטרנטיביות אך בית המשפט יעניק משקל מופחת לאותה העדות שלא בנוכחות פיזית של הפוגע. שוני זה במשקל• העדות, יוצר התנייה הפוגעת קשות באינטרסים של צדק ובזכויות קורבן העבירה: מפגש פיזי עם הפוגע והעמדת גרסתו לארוע לבחינת מהימנות מול עיני התוקף, תגרום בדרך כלל להחמרה קשה במצב הנפשי של נפגע טראומה מעבירת מין (קטין בעיקר). למותר לציין כ׳, עד אשר נאזר את כל האומץ להעיד על־ מנת למצוא את הדין עם העבריין יהסס במצב שכזה לממש זכות זו. פועל יוצא מכך הוא, שקורבן עבירה המגיע למתן העדות כשהוא לוקה בטראומה חייב להעיד בפני תוקפו גם במחיר החמרת מצבו הנפש• בכד• שמשקל עדותו לא יפחת.
א. תיקון לחוק – יש להתקין תקנות מכוח החוק לתיקון סדרי דין(חקירת עדים) תשי״ח- 1957* בצורה שתקבע ברירת המחדל של שימוש באמצעים אלנטרטיביים. תקנות אלו יורו כ׳ יש להשתמש באמצעים אלטרנטיביים בכל הליך פלילי על עבירת מין אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. זאת לעומת המצב הנוכחי בו בית המשפט רשאי להורות על השימוש באמצעים אלו באופן יזום לאחר שניתן לבעלי דין הזדמנות להתנגד. לכל
4בענ״ן קורבנות עבירות מין בכלל, אופציה זו מעוגנת בחוק לתיקון סדרי דין (חקירה עדים) תשי״ח – 1957 (0עיף 2ב). במקרים של עד קטין מתחת לגיל 14, הזכויות אינם מוגבלות לעבירות מין ומעוגנות בחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים) תשטו – 1955. במקרים קיצוניים, חוקר ילדים יא0ור על העדת הילד בכלל והעדות תיגבה על •די חוקר הילדים עצמו.
5בהתאם לחוק הן חוקר הילדים והן בית המשפט רשאים להורות על מתן עדות באמצעים אלו. חוקר ילדים מתנה מלכתחילה את מתן העדות של ילד בשימוש באמצעים אלו ואילו בית המשפט עושה זאת לאחר תחילת עדותו של ילד מיוזמתו או לבקשת בעל דין, הילד, הורה או חוקר הילדים ־ אם הוא 0בור שעלול להיגרם מק נפש• לילד או פגם בעדות. ראו סעיפים 2(ד)ו2(ה) לחוק.
6ראו סעיף 2ב(ו) לחוק זה.
5

הפחות, יש להורות על מתן עדות שלא בפני הנאשם כברירת מחדל בכל מקרה של קרבן קטין עד גיל 18 ו/או קרבן שנפגע דחק בתר-חבלתי.
ב. התאמת הליכי חקירה משטרתית – כמו כן, יש להתאים את תהליכי החקירה המשטרתיים בכל מקרה של קרבן קטין עד גיל 18 ו/או קרבן נפגע דחק בתר-חבלתי.
כיום, ישנו חוק המחייב את רשויות החקירה להתאים את אופן ביצוע החקירה המשטרתית לקבוצת בעלי צרכים מיוחדים: חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), תשטיי 2005. יש להעניק אותו יח0 מיוחד לשתי קטגוריות אלו של קורבנות עבירות מין במסגרת חקירתם במשטרה, בדומה לחקירת אנשים עם מוגבלויות שכליות ונפשיות מכח אותו החוק. בנוסף, על מנת להגן על זכויות אלו, •ש לאפשר למייצג הקרבן עבירת מין להיות נוכח בחקירה המשטרתית.
ג. הוצאת הנחיה לשופטים – כדי למנוע המשך עיוות הדין, יש להוציא הנחיה לשופטים המורה כ׳ אין להעניק משקל מופחת לעדות שנגבתה באמצעות אמצעים אלטרנטיביים בשום אופן. השימוש באמצעים אלו נועד למנוע פגיעה חוזרת בקרבנות במסגרת ההליך הפלילי ואין בשימוש בהן כדי למנוע מהנאשם לחקור את הקרבן באמצעות סנגורו. אין הצדקה כלשה• בהעמדת עד בבחירה בין הצורך להגן על עצמו מפני פגיעה חוזרת לבין הרצון למצות את הדין עם העבריין. (ניתן לשלב הסבר אודות הנחיה זו במסגרת אשכול לימוד שצוין לעיל.)
ד. איסור בתקנות על הדגמת אקט מיני בידי קורבו עבירת מיו- דרישה מעד קורבן עבירת מין לגלם תפקיד בהצגת הדגמת האקט המיני שבוצע בו -יאסר. אם הדגמה היא עניין מהות• וחיוני לצורך בירור האשמה־ חייב בית המשפט להורות למדינה ולנאשם לממן אמצעי הדגמה והמחשה ויזואלים ,אורקוליים וכיוצ״ב באמצעות עזרים טכנולוגים הקיימים. בירור האמת לא צריך לגבות מחיר של הגברת נזקי קורבן העבירה.

הענקת משקל ראוי לעדות של קטינים נפגעי עבירת מין

18 .תיאור הסוגיה: המיתוס המשפטי הקיים היום הוא, כי עדות קטין פחות מהימנה מאשר עדות מבוגר. מיתוס זה אינו תואם לידוע כיום בעולם ־ עד קטין אינו פחות מהימן; אדרבה,
לקטין קשה ומביך להגיש תלונה ולהעיד על עבירת מין, קל וחומר נגד קרוב אליו. בנוסף, פסיקה נרחבת של בית המשפט העליון קובעת הלכה לפיה אין משמעות רבה לשים׳ פרטים קטנים, או הזכרות בפרט חדש, וגם עדות כבושה כבר איננה נתפסת כפחות מהימנה. מה שחשוב בעיני ההלכה הפסוקה הוא "גרעין האמת״ בעדות.
19.המלצה: על מנת למנוע המשך עיוות הדין, מוצע להוציא הוראות ביצוע ברורות שאין להעניק משקל מופחת לעדות קטין.

ה. קשר עם שופט  ־ תפקיד ראוי יותר לשופט בתיקי עבירות מין

20. תיאור הסוגיה: המחוקק הכיר במעמדו המיוחד של קרבן המומחש בעצם חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה תשס״א – 2001. אך, למעט במספר קטן של הקשרים מיוחדים7, מערכת המשפט מתייחסת אל קרבנות כמו אל כל עד אחר בהליך משפטי ומעמדו המיוחד אינו בא ליד• ביטוי. בח!וית העד, אחרים מחליטים על גורלו ועל הנעשה לו מבלי שיש לו הזדמנות להשפיע.
7 הקרבן זכאי לקבל מידע על ההקירה ועל ההליך המשפטי, להביע עמדה על עיכוב הליכים, לתת הצהרה על המק שנגרם לו ולהביע עמדה בפני הפרקליטות לגבי עיסקת טיעון העומד להיסגר או להביע עמדה בכתב בפני ועדת השחרורים בטרם החלטה על שחרורו. כמו כן, זכאי קרבן להיות נוכה בז־יון גם כאשר אינו מעיד ולהגבות שונות בפני פגיעה גופנית ע״י הנאשם.

 הקרבן אינו יכול לתקשר עם השופטים והוא חש היעדר שליטה על כל הנעשה סביבו. התיחסות שווה זו לעד קורבן עבירת מין כאל כל עד אחר מבלי לתת משקל למצבו האיבחוני כלוקה בטראומה, מפלה אותו לרעה אל מול עדים אחרים.
למצב זה השפעה שלילית מובהקת כשמדובר בקורבנות עבירות מין, ובמיוחד קטינים וקטינות. פגיעה מינית משאירה את הקרבן עם תחושה עזה של היעדר שליטה על גופו. שליטה זו נלקחה ממנו באגרסיביות ובאכזריות עייי עבריין המין, הנאשם.
כאשר בית המשפט אינו מאפשר לקרבן לחוש שליטה כלשה׳ על הנעשה באולם בית המשפט, הוא מוסיף נדבך נוסף לפגיעה האמורה. פגיעה זו קשה עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון את חשיבות תוצאת המשפט לקרבן העבירה. תוצאות המשפט יכריעו לא רק אם העבריין יוענש על מעשיו (אמירה חשובה לקרבן על חומרת המעשים), אלא ובעיקר אם העבריין ״צא לחופשי לחזור על מעשיו או יורחק לבית סוהר.
[נספח t״ – מצ״ב הפניות למספר מחקרים בעני׳/ הנזק הפסיכולוגי שעלול להיגרם לקורנבות עבירות מין שאינם חשים שליטה על הנעשה באולם בית המשפט המסומנות באות ד^]
21. לסיכום, קרבן עבירת מין אינו עד כמו כל עד אחר. יש להתחשב במעמדו המיוחד ולאפשר לו לחוש פעיל יותר בהליך המשפטי כדי למנוע פגיעה חוזרת בקרבן במסגרת ההליך הפלילי.
כדי לענות על הצורך האמור, יש לאפשר לקרבנות לתקשר עם השופט במהלך המשפט בדרך שלא תפריע להליך המשפט• ו/או תפגע בזכויות הנאשם.
22.  המלצה:
א. תיקון לחוק – תיקון סעיף 18 בהוק זכויות נפגעי עבירה תשס״א – 2001 בדרך שתקנה לקרבן זכות להעביר פניות בכתב לשופטים במהלך ההליך המשפט• להשמיע את קולו במסגרת הטיעונים לעונש וכן מוצע כי השופט יוכל להיפגש עם קורבן העבירה בנוכחות באי הכח הצדדים בלבד, לצורך התרשמות אישית ממצבו, אמינותו ומהימנותו ומתן קשת רחבה של כלים שיפוטיים לשופטים לקבוע את סדרי הדין בניהול התיק לאור מצבו של העד.
ב. כיום, ניתנת לקרבן אפשרות להביע עמדה לגבי גזר הדין רק באמצעות הצהרה בכתב על הנזק שנגרם לו(חל חובה על התובע להביא לשופט/ת את ההצהרה בדיון על גזר הדין). במקרה של הסדר טיעון, לקרבן זכות רק להביע עמדה בפני הגורם המאשר בפרקליטות אך לא בפני בית המשפט עצמו.
1. אורך ההליך המשפטי וחזקת מק מעבירת מיו שהונחה
23.  תיאור הסוגיה: מפאת עומס בבתי המשפט, הליכים פליליים מתארכים שנים ארוכות. להתארכות הליך משפט• משמעות מרכזית לקרבן העבירה ולתהליך השיקום שלו. קרבן אשר נאלץ להעיד על הנעשה לו ולהתמודד מול אותו עבריין בבית המשפט אינו יכול להשלים את תהליך השיקום ולעבור הלאה בחייו. אשר על כן, יש חשיבות מרובה בקיום הליכים בגין עבירות מין בצורה מרוכזת ומהירה שלא תעלנה על חצי שנה.
24.  מצב דומה קיים במסגרת הליכים אזרחיים אשר מגישים קורבנות עבירות מין לקבל סעד על הנזק שנגרם להם. מפאת העומס הכבד בבתי המשפט, תיקים אלו מתארכים הרבה מעל הרצוי. מצב זה מעמיד את הקרבן בפני החלטה בלתי סבירה בעליל: לוותר על פיצוי בגין הנזק שנגרם לו מחד או לדחות בשנים את שיקומו הנפשי מאידך.
7

25.  המלצות: בהליך הפלילי:
א. מוצע להקנות סמכות לשופטים לתחום פרק הזמן למתן פסק הדין כמו בהליך בסדר דין מהיר. כאמור, קיים צורך להביא לסיום מהיר של הליכים פליליים בעניין עבירות מין כדי לאפשר לקרבנות העבירה להשתקם. לשם כך, מומלץ להוציא הנחיה לפיה דיונים בתיקים אלו ״קבעו לימי דיון מרוכזים.
נהליו האזרחי:
ב. מוצע ליעל את סעיף 77 לחוק בתי המשפט בענ״ן תביעה אזרחית נזיקית הנגררת לפלילים, באופן שההליך האזרחי •תנהל בצורה מהירה כדוגמת מגבלות הזמן הקובעות בסדר דין מהיר, תוך חצי שנה פסק דין. כיום תביעות נגררות יכולות להמשך שנתיים ואף יותר.
ג. תיקון לפקודת הנזיקין סעיח 88א ־ כמו כן, מוצע לצורך לקבוע חזקת נזק מכל תקיפה מינית במקרה של הרשעת הפוגע כדין. המצב כיום הוא כי על אף ק»1ם הרשעה בעבירת מין, החזקה היא שלא נגרם מק. מק נמדד רק בנכות וחלקי הנזק שאינם ממוניים נתונים לפרשניות וסכומים שונים מהותית זה מזה. מוצע כי במידה והוכח בהליך פלילי קיום עבירת מין, חזקה כ׳ נגרם נזק לא ממוני סטטוטורי לפי מדרג העבירה וגיל הקורבן.[הצעת תיקון זו תוגש בנפרד לממשלה על ידי לשכת עורכי הדין פורום נזיקין ומעמד האישה].
ז. פרטיות העד – הגבלות בחדיר־ה לפרטיות של קורבן עבירת מין
26.  תיאור הסוגיה: אקט מיני איננו עבירה פלילית כל עוד הוא נעשה בהסכמה בין שווים בבשלותם והבנתם והסכמתם החופשית למעשה. אקט מיני הופך לעבירה פלילית כשהוא מבוצע בניגוד לרצון או בכפייה על קורבן העבירה. הערך המוגן שנפגע יותר מכל בעת ביצוע העבירה הוא פרטיות הנפגע וזכותו על האוטונומיה של גופו. הצינעה הפרטית היא הנפגעת לכן חשוב שההליך הפלילי לא •וסיף פגיעה נוספת בפרטיות אלא ישיב לקורבן את השליטה באוטונומיה על גופו.
27.  הזכות לפרטיות הוכרה זה מכבר כזכות •סוד של האדם. במסגרת הליך פלילי בגין עבירת מין, חשיבות ההגנה על פרטיות מובהקת עוד יותר. שמירה על פרטיות באה להגן על ביטחונם של הקורבנות מפני איומים או אלימות מצד פושעיהם אשר מלבד האיסור על פרסום פרטים איש״ם יכלו לנצל את הידע כדי לפגוע שוב בקורבנות – הן במטרה להרתיע את העדתם והן במטרה לנקום בהם. מעבר לכך, הגנה על פרטיות חיונית על-מנת למנוע פגיעה נוספת ברגשותיהם ותדמיתם של קרבנות עבירות מין בעיני החברה.
28.  מתוך הכרה באופי המיוחד של עדות של קרבנות עבירות מין, המחוקק הכריע כי ניתן לנהל דיונים בעניינם בדלתיים סגורות וזאת בניגוד לכלל על פומביות הליכים משפטיים8. כמו כן, בהתאם לחוק9, חל איסור על פרסום "דבר על דיון שהתנהל בדלתיים סגורות" אלא אם התקבלה רשות מפורשת לכך מבית המשפט.
29.  על אף הגנות אלו, קרבנות עבירות מין חווים פגיעה חמורה בזכויותיהם לפרטיות כדבר שבשגרה משלוש סיבות עיקריות:
8ראו חוק בתי המשפט תשמיד־ 0,1984עיף 68(ב).
9ראה שם, 0עיף 70(א).
8

(1)  כללים אלו – ובמיוחד האי0ור על פרטום מידע לגבי ההליך המשפטי – אינם נאכפים כראוי. מתפרסמות מ0פר רב של כתבות בעיתונות אודות הליכים משפטים הקשורים לעבירות מין. ככלל, כתבות אלו – המתפרסמות כאמור בניגוד לדין – אינן מכילות פרטים אישיים של הקרבנות (כגון שם וכתובת) אך בכל זאת יש בכתבות פגיעה קשה בקורבנות: לעיתים קרובות, מכרי הקורבנות יכולים לזהות כ׳ מדובר באותו קרבן על אף מחיקת פרטים אישיים (לאור הפרטים האחרים המופיעים). אף במקרים שלא ניתן לייחס את הסיפור לקרבן מסו״ם, עצם הפרסום מונע מהקרבן למצוא מנוחה מהטראומה שהוא חווה.
(2)  במסגרת ההליך הפלילי, נוטים בא• כח הצדדים לדרוש מהקרבן להמציא מסמכים אישיים ואינטימ״ם כגון תיק רפואי גניקולוגי, פסיכולוגי, פסיכיאטרי ויומנים אישיים.
על פ׳ רב, אין למסמכים אלו כל רלוונטיות להליך הפלילי. דרישת מסמכים אלו נעשית תוך חדירה לפרטיות הקורבן אשר נטול אמצעים ראויים להתנגד. ארגוני הנשים אף מדווחים על מקרים בהם בית המשפט ״חס לסירוב להמציא מסמכים אלו סיבה לחשוד במהימנותן של עדות.
(3)  הגנות אלו נאכפות עוד פחות במסגרת הליך אזרחי. קרבנות עבירות מין אשר בוחרים לדרוש סעד אזרח• בנזיקין (בגין הפסד׳ שכר, הוצאות רפואיות, כאב וסבל וכדי) יכולים לבקש כי דיונים אלו יתנהלו גם הם בדלתיים סגורות עם איסור פרסום.
אך, אף כי בקשות אלו נעמת בחיוב, בתי המשפט מוציאים צווים המחייבים את חשיפת קשת רחבה של מסמכים איש״ם ואינטימיים במסגרת הליך גילוי המסמכים.
לאור העובדה שהקורבנות כתובעים יזמו בעצמם את ההליך, בתי המשפט אינם רגישים לטענות כ׳ דרישות אלו פוגעות בפרטיותם גם אם וכאשר אין קשר ברור בין המסמכים לבין ההליך עצמו.
30. המלצות:
בהליך הפלילי:
א. תיקון לחוק ־ לאמץ את המודל האמריקאי לפיו לקורבנות עבירות מין ק״מת זכות גורפת לסרב להעביר מסמכים אישיים ותיקים רפואיים ומסמכים איש״ם במסגרת הליך פלילי 1°.
[נספח ה״ – מצ״ב דוגמא לחקיקה מסוג זח מארה" ב המסומן באות ר.,־]
ב. תיקון לחוק – לצורך ״שום החוק הנ״ל, •ש להטיל חובה משפטית על ספקי שירותים רפואיים־ פסיכולוגים ־פסיכיאטרים ואחרים ליידע את הפציינטים כאשר מתקבלת פניה להעביר תיקים איש״ם ולאפשר לאותם פציינטים הזדמנות להתנגד, טרם העברת התיקים. תיקון זה ראוי שיבוא לידי ביטוי הן בפק1דת הראיות (סעיפים 48-50) והן בחוקים המסדירים את חובותיהם של אותם ספקי שירות (לדוגמא: חוק זכויות החולה תשנייו ־ 1996 (סעיפים 19-20).
ג. הוצאת הנחיה לשופטים – יש להורות לשופטים בכתב בצורה חד־משמעית כ׳ אין בסירוב להעביר מסמכים אלו סיבה לחשוד במהימנותה של העד קורבן עבירת מין ואין להוריד במשקל מהימנות בשל סירוב לפגיעה בפרטיות רפואית.
בהל׳ ר האזרחי:
ד. תיקון חוק ־ במסגרת הליך גילו• מסמכים בהליכים אזרחיים, יש להכניס תיקון לחוק לפיו שופט/ת לא יוציא ו/או לא יאשר בקשה לצו לגילוי מסמכים אישיים או תיקים רפואיים של
10גם לפי מודל זה, במידה וחומר זה נמצא לידי הפרקליטות, יש חובה להעביר אותו לסניגוריה.

קרבן עבירות מין אלא אם ינמק בכתב מדוע מסמכים אלו הינם לכאורה רלוונטיים ישירות לדיון האזרחי. תיקון זה ראוי שיעוגן בתקנות 107,116,117,119 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ’יד־1984. תיקון כאמור ימנע מקרים של דרישות רחבות מדי לגל1ת חומר איש• שאינו רלוונטי לדיון אשר גלותו פוגעת בצנעת הפרט של קרבן העבירה. אין בתיקון האמור כדי לגרוע מנהלים הקיימים לפי פקודת הראיות בעניין גילוי חומר חסוי – אם וכאשר ״קבע כי החומר הנדרש הינה אכן רלוונטי להליך ואם מדובר בחומר חסוי, עומדת בפני הצדדים אפשרות לנהל דיון לפי סעיף 49ג, 50(ג) ו50א(ג) להרמת החיסיון.
n.התאמת הליכי העדת קטין נפגע עבירת מין. בהליך האזרחי
31.  תיאור הסוגיה: המצב המשפטי היום הוא, כי לא די בכך שנפגע עבירת מין הוכיח בהליך פלילי את קיום העבירה, אלא עליו נטל הראיה להוכחת תביעתו במהלך ההליך האזרחי בנזיקין. בכדי לנהל את ההליך הוא נדרש : (א) להגיע פיזית לבית המשפט לדיון ההוכחות ולעבור חקירה נגדית מול עיני הפוגע המורשע (ב) לענות על שאלונים חודרניים מטעם הפוגע בעצמו ו(ג) לחתום על טופס ויתור סודיות המאפשר לפוגע לעיין בחופשיות בתיקים רפואיים, פסיכיאטריים, פסיכולוגים וגניקולוגים ,ביומנים פרטים וכיוצ״ב.
32. למעשה, כל ההקלות שניתנו לקורבן בהליך הפלילי, במיוחד ויתור על העדתו הטראומטית בתמורה להקלה בעונש המורשע, מתאיינים לחלוטין בהליך האזרחי הנזיקי.
33. המלצה: מוצע בזאת לתקן את העיוות ולקבוע הקבלה בהתאמת העדת התובע נפגע העבירה למצבו המאובחן.
ט. דלתיים סגורות עם מפתח בידי קורבן העבירה – איזון ביחסים עם התקשורת
34.  תיאור הסוגיה: בעידן בו הומצא המונח "דלתיים סגורות", הייתה הכוונה להגן על פרטיות קורבן העבירה. אט אט גלשה הגנה זו גם אל הפוגע עצמו, קל וחומר אם הוא קטין בעצמו.
כיום המצב הוא כ• סגירת הדלתיים השיטתית על כלל תחום עבירות המין, מדירה לחלוטין מידיעת הציבור, והמחוקקים את המתרחש מאחורי הדלתיים, מרחיקה ביקורת על המתרחש, ומונעת מהציבור לדעת מה היקפי התיקים ותוכנם.
35.  בעידן בו מופצים ברבים פרטי קורבנות עבירות מין, מופרים צווי דלתיים סגורות, וכשסניגור׳ הנאשמים מפיצים את גרסאותיהם והכפשותיהם על קורבן העבירה בעוד היא נאלצת להסתתר מאחור• דלתיים סגורות ־מצב זה חייב להשתנות.
36.  המלצה: •ש לאזן בין זכות הציבור לדעת, שהיא זכות מהותית וחשובה דווקא בעבירות מין שהן מהמזעזעות ביותר את שלום הציבור, לבין זכות הקורבן לפרטיות, וזאת באמצעות תיקנון הוראות החוק בעניין זה, כך שבמידה ותסכים קורבן העבירה לכך, כלי תקשורת •וכלו לקבל מידע ולתקשר עם קורבן עבירה או נאשמים אך ורק באמצעות a?׳ כוחם המייצגים אותם ואחראים לתקינות ההליכים המשפטים ונאמנות ללקוחם. כך •שמר האיזון.
י. חובת שמירת ראיות – אבטחת ראיות להליכים נלווים
37.  תיאור הסוגיה: סעיף 77 להוק בת• המשפט קובע כי קורבן עבירה יכול/ה להגיש תביעה נזיקית נגררת לפלילים רק בתוך 90 ימים מיום שהפך גזר הדין הפלילי לחלוט. ואולם רק לאחר שגזר הדין הפוך חלוט, אז יכול קורבן העבירה לפנות בבקשה משפטית באמצעות מ״צג לבית המשפט ולבקש אישור לקבלת תוכן התיק. כאן נדרשת תגובת המדינה לבקשה
10

ועד שניתנת החלטה בבקשה ועד שהחומר מועתק בפועל ונמסר לקורבן העבירה ־ הרי חולפים כמעט כל 90 הימים להכנת התביעה, מצב המכרסם בזכות קורבן העבירה.
38.  המלצה: מוצע בזאת לשנות את הנחיות פרקליטות המדינה בדרג תקנות !לקבוע כי מייד בהפיכת גזר דין לחלוט, חובה על הפרקליט מטעם המדינה ליידע את קורבן העבירה בדבר זכותה להגיש תביעה אזרחית נגררת לפלילים וחובה עליו להמציא לקורבן העבירה את התיק הפלילי לצורך כך.
39.  מוצע כי קורבן העבירה לא תידרש כלל לפנות לבית המשפט בעניין זה.
40.  תיאור הסוגיה: בעיה דומה עולה בעקבות כללי ביעור והשמדת תיקי משטרה ומשפט בעבירות מין בקטינים ־ שגם הם מעמידים את הקרבן בפני אתגר מובהק בגישה לראיות בעניינו. כללי גינזך המדינה קובעים כי על הרשויות לפעול על פי כללים מנחים של גניזה וביעור חומרים שהתיישנו. כך קורה שבתום 7 שנים מיום שנסגר תיק משטרה בעבירות מין בקטין, הוא מבוער ומושמד ־ גם אם הקטין נפגע העבירה טרם עבר את גיל 18.
41. במצב הקיים, ילדים בגילאים רכים, אשר הגיעו לגיל 18 וביקשו לפתוח את התיק ולחזור לטפל בעבירות שבוצעו בהם בגיל צעיר ונסגרו מטיבות שונות, מצאו כי תיקיהם וכל חומרי המשפט בוערו זה מכבר. מדובר בגרם מק ראייתי כבד ובלתי מוצדק.
42.  המלצה: מוצע לתקן ברמת תקנות משטרת ישראל והנהלת בתי משפט ופרקליטות, כי בעבירות נגד קטין, תחול ספירת ההתיישנות על גנזך וביעור חומרים רק מיום שמלאו לקטין
18.
יא. מניעת הדחת עדות של קטינים שנפגע מקרוב משפחה
43.  תיאור הסוגיה: מרגע שמתחילה חקירה פלילית בחשד לעבירות מין בקטין מצד הורה, מצוי הקטין בין פטיש לסדן – הרווחה דורשת כי ייפגש עם ההורה הפוגע במרכז קשר או לפי הסדרי ראיה שנקבעו, בעוד המשטרה מנהלת לעיתים במשך חודשים רבים חקירה בעניין. המשך מפגש קטין פגוע עם ההורה הנתון באותה העת בחקירה פלילית שטרם באה לסיומה, מהווה כר פורה לאיום על עד, הדחת עד קטין, סחיטתו, ושיבוש ההליך הפלילי והמשפטי.
44.  המלצה: מוצע לאסור מפגשים עם הורה הנתון בחקירה פלילית עד להחלטה אחרת. לצורך כך ככלי מעשי, מוצע לכלול בתקנות בית המשפט לענייני משפחה, כי בתיקים כגון אלה, חובת בית המשפט לצרף כמשיבים את המשטרה והפרקליטות להשיב האם מפגש החשוד עם העדים הקטינים במהלך חודשי החקירה, מהווה שיבוש הליך ומאפשר הטרדת עד והדחתו.
יב. צווי הרחקה
45. תיאור הסוגיה: כיום קורבן העבירה גם במקרה הרשעה, נאלץ להמשיך כל חייו בפניה מחודשת מדי כמה שנים לבוני משפט בבקשה לצו הרחקה של הפוגע ממנו ומאזור מגוריו.
לעתים, מתקיים צורך להרחיק בן אדם מקרבנו על-מנת למנוע פגיעה חוזרת. בקשה זו תדון במסגרת ההליך הפלילי כדרך קבע כחלק מגזר הדין, ו/או במסגרת החוק למניעת אלימות במשפחה תשנ״א – 1991 או כבקשה לצו מניעה אשר מקורו בדין האישי הקובע את הזכות למדור שקט ושלו. גם כאשר אין קשר משפחתי, ניתן לפנות בבקשה לצו שכזה במסגרת חוק מניעת הסרדה מאיימת תשס״ב ־ 2001. על פי חוק זה, על-מנת לדרוש צו הכולל את אלמנט ההרחקה הפיזית (סעיף 5(א)(5)), יש צורך להראות כי קיים ״חשש לפגיעה ממשית לשלוות חייו של" מבקש הצו.
11

46.  כל צווי ההרחקה למיניהם ניתנים לפרק זמן מוגבל. צו למניעת הטרדה מאיימת ניתנת לתקופה של 6 חודשים אשר ניתן לחדשו עד לתוקפה של שנתיים. צו הגנה ע"פ חוק למניעת אלימות במשפחה ניתן לתקופה של שלושה חודשים הניתן לחידוש עד שנה ואילו צו הרחקה לפי הדין האישי ניתן ברוב המקרים לתקופה של שנה מקסימום. מצב משפטי זה מטיל על הקרבן נטל ביצוע לחדש את צו ההרחקה, דבר המחייב את הקרב! להעסיק על חשבונו עו״ד ולפנות לבית המשפטי בהליך האזרחי בבקשה שוב ושוב. במצב המשפטי כיום, דיונים בבקשות אלו מתנהלים בפני הנאשם (סעיף 7). כתוצאה ממצב זה, קרבן העבירה נמצא תלוי לעד בעבריין שפגע בן ואין ביכולתו להשתחרר ממנו והשלים את שיקומו.
47.  ועדת השחרורים של שב״ס מאפשרת ליידע קורבן אודות יציאות הפוגע לחופשות ושחרורו ממאסר אך גם אז מוטל על הקורבן צורך להתרוצץ בבקשה לצווי הרחקה עד סוף ימיו.
48.  יוסף, מעבר לבעייתיות האמור לעיל, נמצא כי הכלים העומדים בפני רשויות האכיפה לאכוף את צווי ההרחקה למיניהם אינם אפקטיביים. לשוטרים קיימת אפשרות לעצור את מפר הצו רק אם הוגשה תלונה על הפרתו.
נםפח 1' – מצ״ב סקירה עיתונאות המתארת שורה של מקר• ם בהם צוו• הרחקה לא נאכפו בראוי וממחישה את הצורך הדחוף להסדיר את הענ״ן ולהעניק כלים אפקיטיב״ם יותר לאכיפת ה צווי ם.
49. המלצות:
א. תיקון חוק ־ מוצע לתקן תיקון בהוק בתי המשפט המקנה לשופטים בהליך הפלילי סמכות לקבוע הרחקה לצמיתות של הפוגע מאזור קורבנו גם לאחר שחרורו ממאסר.
מוצע לקבוע הסדר חדש זה כבר בגזר הדין. לשם אכיפת צווי הרחקה אלו, יש לקבוע כי כל הפרה תקים לקורבן זכות לפיצוי סטטוטורי של 50,000 שח. הסדר כזה יחסוך וייעל עומס מיותר על מערכת המשפט הנדרשת חדשות לבקרים לצווי הרחקה.
ב. תיקון להוק ־ מוצע לשנות את חוק מניעת הטרדה מאיימת – 2001 בצורה שתענה על הצורך לתת לקרבן עבירה מנוחה מהעבריין שהתעלל בו באמצעות הנ״ל:
• קביעה כי מי שביצע עבירת מין מכל סוג, חזקה עליו כי קיים "חשש לפגיעה ממשית לשלוות חייו של" הקרבן בהתאם לסעיף 4(א).
י תיקון סעיף 7 לחוק בצורה שתיצור אפשרות בכל תיק לדון בבקשות לחידוש צו
למניעת הטרדה מאיימת שלא בפני שני הצדדים במקביל, תוך הענקת זכות לכל צד להשמיע את טענותיו בפני השופט/ת כאשר זולתו אינו נמצא בחדר. שינוי זה הולם את הרציונל הבסיסי העומד מאחורי הוצאת הצו מלכתחילה, קרי מניעת קירבה פיזית בין הצדדים אשר עלול להוביל לפגיעה חוזרת בקורבן המוטרד.
• מחיקת תקרת הזמן לצו למניעת הטרדה מאיימת, כך שכל מקרה ידון לגופו. אם וכאשר יתגלה כי על ־מנת למנוע פגיעה חוזרת בקרבן העבירה קיים צורך בצו שאינו מוגבל בזמן, תהיינה אפשרות להוציא גם צו שכזה. מודל כזה ניתן למצוא בשיטות משפט אחרות.
[נספח ז״ -־ מצ״ב תשע דוגמאות לחקיקה מסוג זה מארה"ב המסומנות באות Y]
• תקנות או סעיף חדש אשר יקבעו סנקציות מרתיעות בגין הפרת הצו לפיהם המפר צו למניעת הטרדה מאיימת דינו מאסר של 3 שנים ופיצוי לקרבן שלא יפחת מסך של 250,000 ש״ח.
[יש לשקול שינויים מקבילים גם בחוק למניעת אלימות במשפחה תשנ״א – 1991]
12

יג. עריכת תסקיר קרבן עבירה בשלב מוקדם  ־ הצעת ייעול וחסכון

50.  תיאור הסוגיה: מעשה מיני כשלעצמו הוא נורמטיבי ורצוי בחברה האנושית. המעשה המיני הופך לעבירה פלילית כשהוא מבוצע בכפייה, תוך ניצול חולשה וללא הסכמה חופשית, כלפי קורבן נטול הבנה ובשלות. המעשה המיני הופך מלגיטימי לפלילי רק בהינתן נסיבות הגורמות פגיעה פיזית נפשית לפרט. עוצמת הפגיעה בקורבן נמדדת על פי מספר פרמטרים: גיל הנפגע/ת, פער הכוחות, השררה והמעמד בין הנפגע/ת לפוגע, וסוג המעשה המיני. הפרמטר החשוב מכולם, המהווה כיום אחד האמצעים בידי בתי המשפט לקבלת החלטה בגזירת עונש הוא המק הרפואי נפשי שנגרם לקורבן כתוצאה מביצוע העבירה.
51. בית המשפט אינו גוזר דין בטרם יעבור קורבן העבירה איבחון רפואי-סוציאלי למיפוי חומרת הפגיעה וזאת באמצעות ״'תסקיר קורבן עבירה'״, המשקף את איבחונו הרפואי של הנפגע/ת, עומק הפגיעה הנפשית, מידת השפעת העבירה על אפשרות וסיכוי החלמה ושיקום הנפגע.
52.  אך, האבחון הרפואי נעשה לשלב מאוחר בהליך הפלילי – דבר המונע ממערכת המשפט להתחשב במאמציו במהלך הדיונים עצמו. על פי רוב, אין בידי השופט או הפרקליטות מידע על אודות מצבו הנפשי של הקרבן – מידע שימושי ביותר בבואם לנהל את הדין בעניין העבירה שבוצעה לו.
53.  המלצה: מוצע אם כן, כי איבחונו הרפואי של קורבן עבירת המין יעשה בשלב מוקדם ובטרם הגשת כתב האישום הפלילי. כמו כן מוצע כ׳ על "תסקיר הקורבן" תתווסף חתימת רופא מומחה כדי להפוך את התסקיר לאיבחון רפואי מקצועי, הקובע (א) את האיבחון הרפואי הנפשי המדוייק (ב) את אחוזי הנכות הנפשית שגרמה העבירה (ג) את אופני החקירה והעדת הנפגע בהליך המשפטי, באופן שההליך לא יחמיר את המצב הרפואי אלא אף יהפוך להליך משמעותי בהעצמת הקורבן ובשיקומו.
54. אין עלות תקציבית מיוחדת לביצוע שינוי מהות׳ זה ־ עריכת תסקיר לקורבנות עבירת מין מבוצעת כי1ם בתום ההליך הפלילי לצורך שלב טיעונים לעונש. השינוי יהיה בביצוע התסקיר בטרם המשפט, לצורך נוסף של המלצת מומחה רפואי על התאמת דרכי העדת הקורבן האינדיבידואל, בהתאם למצבו/ה כשהקריטריון הרפואי להמלצות על אופני ההעדה והחקירה ייגזר ממידת התרומה של הליך מותאם לשיקום הקורבן והעצמתו חלף הפיכת ההליך לטראומה חדשה.
55.  לשינוי בעיתוי עריכת התסקיר משמעות מובהקת פוטנציאלית גם בהליך אזרחי נגררת לפלילים. במקרים הרבים בהם קורבן עבירת מין שהוכחה בהליך פלילי, מבקש/ת להגיש תביעת מקי גוף נפש, עליו לצרף כתנאי סף לתביעה האזרחית, לפי תקנה 124 -127 לתקסד״א, חוות דעת מומחה פסיכאטרי להוכחת המק הנטען. סיכוי התביעה קורלטיבי לטיב ואיכות חוות הדעת המצורפת. עלותה של חוות דעת מטעם מומחה בעל שם ועלות זמן העדתו בבית המשפט , נעה בין 10,000- 30,000 ₪.
56.  הוצאה כגון זו איננה בהישג יד של 90% מקורבנות עבירות המין, הן בשל הרקע הסוציאלי כלכלי והן בשל גיל צעיר כשמדובר בקורבן קטין או צעיר.
57.  מאחר שבית המשפט עצמו, בהליך הפלילי קמא, ממנה מטעם המדינה מומחים עובדי רווחה בתחום בריאות הנפש להכנת תסקיר אבחוני לקורבן העבירה, מוצע בזאת לקבוע בתקנות כי תסקיר קורבן העבירה יכול לשמש כתחליף לחוות הדעת הרפואית הנדרשת בהליך האזרחי.
58.  הסיבה בגינה כיום אין בתי המשפט מאמצים הצעה זו, נעוצה בעובדה כי על התסקיר אין חתימת רופא אלא חתימת עו״ס. מוצע בזאת ליעל ולשפר את ההליך על ידי הוספת בדיקה סופית וחתימת אישור מומחה רפואי בתחום הנפשי על תסקיר הקורבן. באופן זה גם ישודרג התסקיר מבחינה מקצועית וגם ישמש ראיה חלוטה לאמור בה לפי סעיף 42 לפקודת הראיות לצורך הוכחת הנזק בהליך האזרחי הנגרר.
59. בהיבט המדיניות של שאיפה לחיסכון בזמן בית המשפט, הרי שנקיטת צעד ייעול זה, גם יטיב עם הקורבן מבחינה כספית וגם ייתר את הצורך בהליך היקר, הפוגע והממושך של "בדיקת מומחה הצד שכנגד,'־ בדיקה שכל מטרתה לשכנע את בית המשפט כי עבירת מין פלילית לא גרמה למק כנטען.
60.  המצב השכיח הוא שבית המשפט עומד מול שתי חוות דעת רפואיות של מומחים "מטעם", סותרות זו את זו, באופן הדורש מבית המשפט אחת משתי חלופות: או לבזבז שעות שיפוט רבות על חקירת העדים או לממן חוות דעת שלישית מטעם מומחה של בית המשפט, שאת עלותו צריכים הצדדים לממן.
61.  ההצעה הינה לייתר את ההליך בשתי דרכים: הפיכת תסקיר קורבן עבירה בהליך הפלילי למסמך הנושא חותם רפואי, הכללתו כחלק מ״המסקנות והממצאים" בהכרעת הדין לצורך סעיף 42א' לפקודת הראיות כאמור, ולקבוע חזקת מק מעבירת מין שהוכחה בפלילים, כברירת מחדל ראשונית, המעבירה את נטל הראיה לאי קיום נזק, לכתפי הפוגע.
יד. הגדלת סכומי המקסימום של פיצוי לקורבן עבירה בהליך־ הפלילי
62.  תיאור הסוגיה: הסכום הקבוע היום בלשון התקנות בהליך הפלילי לפיצוי בקרבן עבירת מין, עומד על סך של 258,000 ₪, ואולם שופטים בהליכים פליליים פוסקים סכומים לקורבן העבירה נמוכים בהרבה מהקבוע בחוק וללא כל הנמקה מדוע הסכום אינו כאמור בחוק.
63.  אחד ההסברים של אבות בתי דין פליליים לנוהג זה למתן פיצוי מופחת לקורבן, הוא שעדיף לקבוע סכום נמוך שהנאשם יוכל לעמוד בו במסגרת עסקת טיעון. רציונל זה אינו משקף את כוונת המחוקק או את זכויותיו של הקורבן. על הסכום הנפסק לשקף את חומרת העבירה.
לא זו בלבד שיש לפסוק את הסכום המקסימלי אלא כי קיים צורך להעלות את הסכום המקסימלי בתקנות.
64.  המלצה: היות והקנס הסטטוטורי על ביצוע עבירה של אי סימון מחירים על מוצרים עומד היום על 400,000 ₪, מן הראוי להגדיל משמעותית את הפיצוי בהליך הפלילי על עבירת מין לפחות לסך של 500,000 ₪. כמו כן, יש להעביר הנחיה ברורה לשופטים כי יש לפסוק את הקנס המקסימאלי בהתאם לחומרת העבירה שבוצעה.
טו. שינוי רוחבי בהתייחסות מדורגת לגיל "קטינות" .בעבירות מין
65. תיאור הסוגיה־ כיום גיל נפגע עבירת מין עד 14, יחשב אונס גם אם הנפגעת הסכימה ליחסים. מגיל 14 עד 16 ואם הנערה הסכימה ואם פער הגילאים פחות משלוש שנים אז מדובר בבעילה אסורה בהסכמה שעונשה 5 אלא אם הגבר מוכיח שהנערה שיקרה לגבי הגיל שלה. אם הנערה בין 16 ל־18 יחסי המין מותרים כל עוד לא נעשו בניצול יחסי שררה ומרות אזי מדובר בבעילה אסורה בהסכמה ועונש של 5 שנות מאסר.
14

66.  מן האמור עולה המסקנה כי יש הקלה על פוגע שלא ידע כביכול מה גיל הקטינה, ויש פרשנות מרחיבה לנושא "ההסכמה" ויש מידרוג של הגילאים בתוך קבוצת ה״קטינות" .מצב זה מכביד ומונע מהמשטרה והפרקליטות לקבוע בחדות ובפשטות מתי התקיימה עבירה ולהוכיחה.
67.  הסעיף המקביל של שידול קטין לשימוש בסם או שימוש יחד עם קטין בסם-לא כולל שום סייגים ושום מדרוג גילאים ־הסעיף מאד פשוט ונכון-החוק חל שוויונית על כל מי שטרם מלאו לו 18 ואין כל חשיבות לאלמנט ההסכמה או לאלמנט של ידיעת המשדל את הגיל האמיתי של הקטין. במצב משפטי נכון זה-נטל הראיה עובר מכתפי המשטרה והפרקליטות לכתפי הנאשם.
68.  המלצות:
א. תיקון חוק הפרשנות "קטין" לעניין עבירות המיו-החוק קובע כ׳ קטין הוא כל מ• שטרם מלאו לו 18. בפועל תקנות וחקיקות מאוחרות יותר, החלו להכפיף סייגים עד גיל 12, עד 14, עד 16 וכיוצ״ב מצב בו מופלים קטינים בתוך קבוצת הקטינות שלא על בסיס חוקתי. זכות של ילד בן 10 להעיד בפני חוקר ילדים מפאת מצבו הרגשי ולא רק מפאת הגיל־ היא זכות שיש להקנות לכל קטין במצב נפשי של טראומה לאחר עבירת מין. מוצע אם כן לבטל רוחבית ולעומק בכל החוקים את תיחומי הגילאים, ולהכיל מלוא ההקלות והזכויות לכל קטין באשר הוא קטין.
ג. תיקון חקיקה  ־ יש לבטל את כל הסייגים בעניין "הסכמה" בדבר יחסי מין עם קטין מתחת לגיל 18 בא1פן שלשון החוק בעניין יחסי מין עם כל קטין תחשב עבירה בדומה לחוק שידול קטין לשימוש בסם. חוק זה קובע כי שידול קטין לשימוש בסם ,היא עבירה שעונשה 25 שנות מאסר. כך צריך להראות החוק בעניין קיום יחסי מין של בגיר עם כל קטין. קיום יחסי מין של קטין עם קטין, לא תהווה עבירה פלילית אם התקיימו מרצון חופשי של שני הצדדים ובמסגרת יחסים הדדיים ללא מרות, מורא או ניצול.
ד. תיקון חוק העונשין 347 – מיו קבוצתי עם קטין יהווה עבירה פלילית. "קבוצתי" פרשנות! קיום יחסי מין עם יותר מאדם אחד. ללא קשר להסכמה או ידיעת גיל הקטין.
ה. הרציונל- החוק כיום רואה ביחסי שררה ומרות מסגרת נורמטיבית שמאיינת את הרצון החופשי ומרוקנת את אלמנט ה ״הסכמה" מתוכן. על קטין יכול להיות מופעל לחץ חברתי לקיים יחסי מין עם יותר מבן זוג אחד בו זמנית. הלחץ שחווה הקורבן הקטין, הוא שינוי בהתנהגות של הפרט כתוצאה מהקונפליקט בין רצונו לנהוג ככל העולה על רוחו לבין הצורך בהשתייכות והדחף להתאים עצמו לחברה שסביבו.
1. זהו מצב בו מופעלת השפעה חברתית על אדם מצד האנשים הסובבים אותו. כתוצאה מכך, האדם עשוי "להיכנע" ולבצע פעולות מסוימות, על אף שאינן תואמות את הרגליו, העדפותיו או מצפונו.
נייר עבודה זה הוכן על ידי עו״ד רוני אלוני סדובניק, ועו״ד ידידה וולף
15
נספח א
חקיקה מארה"ב המסדירה את מעמדן של מייצג• 7!רבנות בהליך הפלילי [חלקים רלוונטיים במיוחד מסומנים בצבע fliii
United States Code Annotated Title 18. Crimes and Criminal Procedure H► 3771 § ►יי. Crime victims* rights
(a)  Rights of crime victims.-A crime victim has the following rights:
(1)  The right to be reasonably protected from the accused.
(2)  The right to reasonable, accurate, and timely notice of any public court proceeding, or any parole proceeding, involving the crime or of any release or escape of the accused.
(3)  The right not to be excluded from any such public court proceeding, unless the court, after receiving clear and convincing evidence, determines that testimony by the victim would be materially altered if the victim heard other testimony at that proceeding.
(4)  The right to be reasonably heard at any public proceeding in the district court involving release, plea, sentencing, or any parole proceeding.
(5)  The reasonable right to confer with the attorney for the Government in the case.
(6)  The right to full and timely restitution as provided in law.
(7)  The right to proceedings free from unreasonable delay.
(8)  The right to be treated with fairness and with respect for the victim's dignity and privacy.
(b)  Rights afforded.-
(1) In general.-־In any court proceeding involving an offense against a crime victim, the court shall ensure that the crime victim is afforded the rights described in subsection (a). Before making a determination described in subsection (a)(3), the court shall make every effort to permit the fullest attendance possible by the victim and shall consider reasonable alternatives to the exclusion of the victim from the criminal proceeding. The reasons for any decision denying relief under this chapter shall be clearly stated on the record.
16

(2) Habeas corpus proceedings.-
(A)  In general.—In a Federal habeas corpus proceeding arising out of a State conviction, the court shall ensure that a crime victim is afforded the rights described in paragraphs (3). (4), (7), and (8) of subsection (a).
(B)  Enforcement.-
(i)  In general.—These rights may be enforced by the crime victim or the crime victim’s lawful representative in the manner described in paragraphs (1) and (3) of subsection (d).
(ii)  Multiple victims.-In a case involving multiple victims, subsection (d)(2) shall also apply.
(C)  Limitation.-This paragraph relates to the duties of a court in relation to the rights of a crime victim in Federal habeas corpus proceedings arising out of a State conviction, and does not give rise to any obligation or requirement applicable to personnel of any agency of the Executive Branch of the Federal Government.
(D)  Dcfinition.-For purposes of this paragraph, the term ‘־crime victim” means the person against whom the State offense is committed or, if that person is killed or incapacitated, that person's family member or other lawful representative.
(c)  Best efforts to accord rights.-
(1)  Government.—Officers and employees of the Department of Justice and other departments and agencies of the United States engaged in the detection, investigation, or prosecution of crime shall make their best efforts to see that crime victims &־e notified of, and accorded, the rights described in subsection (a).
(2)  Advice of attorney.—The prosecutor shall advise the crime victim that the crime victim can seek the advice of an attorney with respect to the rights described in subsection (a).
(3)  Notice.—Notice of release otherwise required pursuant to this chapter shall not be given if such notice may endanger the safety of any person.
(d)  Enforcement and limitations.—
(1)  Rights.—The crime victim or the crime victim's lawful representative, and the attorney for the Government may assert the rights described in subsection (a). A person accused of the crime may not obtain any form of relief under this chapter.
(2)  Multiple crime victims.-In a case where the court finds that the number of crime victims makes it impracticable to accord all of the crime victims the rights described in subsection (a), the court shall fashion a reasonable procedure to give effect to this chapter that does not unduly complicate or prolong the proceedings.
(3)  Motion for relief and writ of mandamus.—The rights described in subsection (a) shall be asserted in the district court in which a defendant is being prosecuted for the crime or, if no prosecution is underway, in the district court in the district in which the crime occurred. The district court shall take up and decide mty motion asserting a victim's right forthwith. If the district court denies the relief sought, the movant may petition the court of appeals for a writ of mandamus. The court of appeals may issue the writ on the order of a single judge pursuant to circuit rule or the Federal Rules of Appellate Procedure. The court of appeals shall take up and decide such application forthwith within 72 hours after the petition has been filed. In no event shall proceedings be stayed or subject to a continuance of more than five days for purposes of enforcing this chapter. If the court of appeals denies the relief sought, the reasons for the denial shall be clearly stated on the record in a written opinion.
(4)  Error.-In any appeal in a criminal case, the Government may assert as error the district court's denial of any crime victim's right in the proceeding to which the appeal relates.
(5)  Limitation on relief.—In no case shall a failure to afford a right under this chapter provide grounds for a new trial. A victim may make a motion to re-open a plea or sentence only if—
(A)  the victim has asserted the right to be heard before or during the proceeding at issue and such right was denied;
(B)  the victim petitions the court of appeals for a writ of mandamus within 14 days; and
17

(Q in the case of a plea, the accused has not pled to the highest offense charged.
This paragraph does not affect the victim's right to as restitution as provided in title 18, United States Code.
(6) No cause of action.-Nothing in this chapter shall be construed to authorize a cause of action for damages or to create, to enlarge, or to imply any duty or obligation to any victim or other person for the breach of which the United States or any of its officers or employees could be held liable in damages. Nothing in this chapter shall be construed to impair the prosecutorial discretion of the Attorney General or any officer under his direction.
(e)  Definitions.—For the purposes of this chapter, the term “crime victim” means a person directly and proximately harmed as a result of the commission of a Federal offense or an offense in the District of Columbia. In the case of a crime victim who is under 18 years of age, incompetent, incapacitated, or deceased, the legal guardians of the crime victim or the representatives of the crime victim's estate, family members, or any other persons appointed as suitable by the court, may assume the crime victim's rights under this chapter, but in no event shall the defendant be named as such guardian or representative.
(f)  Procedures to promote compliance.—
(1)  Regulations.-Not later than 1 year after the date of enactment of this chapter, the Attorney General of the United States shall promulgate regulations to enforce the rights of crime victims and to ensure compliance by responsible officials with the obligations described in law respecting crime victims.
(2)  Contents.~The regulations promulgated under paragraph (1) shall-
(A)  designate an administrative authority within the Department of Justice to receive and investigate complaints relating to the provision or violation of the rights of a crime victim;
(B)  require a course of training for employees and offices of the Department of Justice that fail to comply with provisions of Federal law pertaining to the treatment of crime victims, and otherwise assist such employees and offices in responding more effectively to the needs of crime victims;
(C)  contain disciplinary sanctions, including suspension or termination from employment, for employees of the Department of Justice who willfully or wantonly fail to comply with provisions of Federal law pertaining to the treatment of crime victims; and
(D)  provide that the Attorney General, or the designee of the Attorney General, shall be the final arbiter of the complaint, and that there shall be no judicial review of the final decision of the Attorney General by a complainant.
18

נספח ב
סיפורים קשים ביותר על התנהגות של סניגורים במהלר הליכים פליליים
סיפורה של דניאל: דניאל עברה מסבת משפילה בתוך ההליך של חקירות בבית המשפט וגם בהפסקות, הערות מעליבות, כונתה "שקרנית פתולוגית", ״רמאית" ובן נשאלה עשרות שאלות על היותה בתולה בטרם האונס שעברה, מה היו ההתנסויות המיניות שלה. נשאלה אם הייתה "יבשה" בעת החדירה אליה או שהייתה "מוכנה לקיום היחסים". ספגה קללה בתוך ההליך בעת החקירה ("אמו״"), נדרשה להראות פיזית היכן באיבר מינה במדויק היו לה סימנים כחולים ונדרשה לכרוע על רצפת בית המשפט ולהמחיז בהדגמה כיצד חדר אל גופה אחד האנס.
סיפורה של נעמה: נעמה הייתה בת 17 כשהעידה בהליך פלילי כיצד דודה אח של אמה, אנס אותה בביתו כשהייתה בת 8. אשתו כרעה ללדת ולא היה מי שיעזור לו במשק הבית, ואמא שלה שלחה אותה לעזור לדוד כמה פעמים בשבוע. בפעם הראשונה אנס אותה. והיא הגיע אליו לנקות עוד כמה פעמים ולא סיפרה לאיש דבר. בזמן עדותה, שאלה אותה סניגור הנאשם: "את מודה שחזרת אחרי האונס לבית שלו, תודי כאן ועכשיו שנהנית מהמעשים ורצית בהם?".
סיפורה של מיקי: מיקי נאנסה מגיל שנתיים על ידי אביה עבריין מין מוכר שריצה עונש מאסר ארוך עוד בטרם נולדה. היא נאנסה על ידו ללא הרף עד גיל 16. בעת שנחקרה בהליך אזרחי בבית המשפט, בשאלת המק שנגרם לה נשאלה כך: "היתה לך מאהבת אישה נכון?" .
סיפורה של מיכל: מיכל בת קיבוץ נפגעה מפדופיל שהועסק בקיבוץ בצוות החינוכי מגיל 3 עד 9, הנאשם הורשע על פי הודאתו בפגיעה מתמשכת בילדים רבים בקיבוצו. בעת חקירתה בבית המשפט, בהליך אזרחי בו ביקשה הנפגעת פיצוי בגין המק שנגרם לה, הוצגו לה מאות צילומים בהם נראתה בטיולים, במסיבת סיום י״ב, והיא נשאלה: "אז יש לך חיים נורמלים, לא נגרם לך למעשה שום מק נכון?'*.
סיפורה של שוש: שוש עברה ילדות קשה, בגיל 17 אושפזה בכפייה במחלקה פסיכאטרית לאחר ניסיון התאבדות. בתוך האשפוז נאנסה בידי חולה אחר. לאור חקירתה הרפואית נאמר בנוכחותה בבית משפט, כי מכיוון שכבר הייתה פגועת נפש קודם לאונס, הרי שלא באמת נגרם לה מק מהאונס.
19

נספח ג
מחקרים בעניין הנזק הנפשי שנגרם בגין ניהול הליך משפטי בצורה פוגענית
U.N. Office for Drug Control & Crime Prevention, Handbook on Justice for Victims 9 (1999), available at http://www.uncjin.org/Standards/9857854.pdf
Pamela Tontodonato & Edna Erez, Crime, Punishment, and Victim Distress, 3 Int’l R. of Victimology 33, 34 (1994)
Malini Laxminarayan, Procedural Justice and Psychological Effects of Criminal Proceedings: The Moderating Effect of Offense Type, 25 Soc. Just. Research 390, 392 (2012)
Judith Lewis Herman, The Mental Health of Crime Victims: Impact of Legal Intervention, 16 J. of Traumatic Stress 159, 159-61 (2003)
Jim Parsons & Tiffany Bergin, The Impact of Criminal Justice Involvement on Victims ’ Mental Health, 23 J. of Traumatic Stress 182, 182-3 (2010)
Margaret E. Bell, et al., Battered Women ,s Perceptions of Civil and Criminal Court Helpfulness: The Role of Court Outcomes and Processes, 17 Violence Against Women 71, 72, 79(2011)
Rebecca Campbell & Sheela Raja, The Sexual Assault and Secondary Victimization of Female Veterans: Help-Seeking Experiences with Military and Civilian Social Systems,
29 Psych, of Women Quarterly 97, 98 (2005)
Dean J. Kilpatrick & Randy K. Otto, Constitutionally Guaranteed Participation in Criminal Proceedings for Victims: Potential Effects on Psychological Functioning, 34 Wayne L Rev 7, 15,18-22(1987)
Uli Orth, Secondary Victimization of Crime Victims by Criminal Proceedings, 15 Social Justice Research 313,314-6, 319, 321 (2002)
Rebecca Campbell, What Really Happened? A Validation Study of Rape Survivors' Help- Seeking Experiences with the Legal and Medical Systems, 20 Violence and Victims 55, 56 (2005)
Gerda Koper et al., Procedural Fairness and Self Esteem, 23 European Journal of Social Psychology 313, 323 (1993)
20

נספח ד
מחקרים בעניין נזק פסיכולוג׳ שעלול להיגרם מפאת היעדר שליטה על הנעשה
באולם בית המשפט
Alan N. Young, The Role of the Victim in the Criminal Process: A Literature
Review*—1989 to 1999, at 11, Ottawa, Canada: Department of Justice, Research and Statistics
Division, available at
httD://www.iustice.gc.ca/eng/pi/rs/reprap/2000/rr00 vic20/rr00 vic20.pdf;
Dean J. Kilpatrick & Randy K. Otto, Constitutionally Guaranteed Participation in Criminal Proceedings for Victims: Potential Effects on Psychological Functioning, 34 Wayne L Rev 7, 17 (1987)
Judith Lewis Herman, The Mental Health of Crime Victims: Impact of Legal Intervention, 16 J. of Traumatic Stress 159, 162-3 (2003)
Pamela Tontodonato & Edna Erez, Crime, Punishment, and Victim Distress, 3 Int’l R. of Victimology 33, 36 (1994)
Dean G. Kilpatrick et al., The Rights of Crime Victims—Does Legal Protection Make a Difference?, U.S. Dep’t. of Just., Nat’l Inst, of Just. Res. in Brief (1998), available at https://www.ncjrs.gov/pdffiles/173839.pdf
Stephanos Bibas, Transparency and Participation in Criminal Procedure, 81 N.Y.U. L. Rev. 911,929(2006);
21

נספח ה
חקיקה מארה״ב המעגנת את זכותה של קרבן העבירה להודעה ולהזדמנות להתנגד
טרם העברת תיקים חסויים [החלק הרלוונטי במיוחד מסומן בצבע אפור]
United States Code Annotated. Federal Rules of Criminal Procedure for the U.S. District Courts ־י +־♦ Rule 17. Subpoena
(a)  Contcnt.A subpoena must state the court's name and the title of the proceeding, include the seal of the court, and command the witness to attend and testily at the time and place the subpoena specifies. The clerk must issue a blank subpoena-signed and sealed-to the party requesting it. and that party must fill in the blanks before the subpoena is served.
(b)  Defendant Unable to Pay.Upon a defendant's ex parte application, the court must order that a subpoena be issued for a named witness if the defendant shows an inability to pay the witness's fees and the necessity of the witness's presence for an adequate defense. If the court orders a subpoena to be issued, the process costs and witness fees will be paid in the same manner as those paid for witnesses the government subpoenas.
(c)  Producing Documents and Objects.
(1)  In General.A subpoena may order the witness to produce any books, papers, documents, data, or other objects the subpoena designates. The court may direct the witness to produce the designated items in court before trial or before they are to be offered in evidence. When the items arrive, the court may permit the parties and their attorneys to inspect all or part of them.
(2)  Quashing or Modifying the Subpoena.On motion made promptly, the court may quash or modify the subpoena if compliance would be unreasonable or oppressive.
(3)  Subpoena for Personal or Confidential Information About a Victim. After a complaint, indictment, or information is filed, a subpoena requiring the production of personal or confidential information about a victim may be served on a third party only by court order. Before entering the order and unless there are exceptional circumstances, the court must require giving notice to the victim so that the victim can move to quash or modify the subpoena or otherwise object.
(d)  Service.A marshal, a deputy marshal, or any nonparty who is at least 18 years old may serve a subpoena. The server must deliver a copy of the subpoena to the witness and must tender to the witness one day's witness-attendance fee and the legal mileage allowance. The server need not tender the attendance fee or mileage allowance when the United States, a federal officer, or a federal agency has requested the subpoena.
(e)  Place of Service.
(1)  In the United States.A subpoena requiring a witness to attend a hearing or trial may be served at any place within the United States.
(2)  In a Foreign Country.If the witness is in a foreign country, 28 U.S.C. $ 1783 governs the subpoena's service.
(f)  Issuing a Deposition Subpoena.
(1)  Issuance.A court order to take a deposition authorizes the clerk in the district where the deposition is to be taken to issue a subpoena for any witness named or described in the order.
(2)  Place.After considering the convenience of the witness and the parties, the court may order-and the subpoena may require-the witness to appear anywhere the court designates.
(g)  Contempt.The court (other than a magistrate judge) may hold in contempt a witness who. without adequate excuse, disobeys a subpoena issued by a federal court in that district. A magistrate judge may hold in contempt a witness who, without adequate excuse, disobeys a subpoena issued by that magistrate judge as provided in 28 U.S.C. $ 636(e).
(11) Information Not Subject to a Subpoena.No party may subpoena a statement of a witness or of a prospective witness under this rule. Rule 26.2 governs the production of the statement.
22

נספח ו'-.ביבליוגרפיה משפטית זכויות נפגעי עבירות מיו בצרפת ובאיחוד האירופי
1. חוקים
Act no.2000-516 of 15 June 2000 strengthening the protection of the presumption of innocence and victims’ rights, Official Gazette, 16 .July 2000, p.9038
: ב (א. דוגמאות של חוקים לנפגעי עבירה (כלל
The European Institute for Crime Prevention and Control, affiliated with the United Nations, Criminal Justice Systems in Europe and North America. France J-Y McKee.
http://www.heuni.fi/material/attachments/heuni/profiles/6Ku1K168F/France
.pdf
.1 Victims are entitled to complain to the police or to the public prosecutor’s office and to demand that an investigation be initiated: a victim can register a complaint at any police station regardless of where the act occurred.
.2When judicial proceedings are engaged, the person lodging the complaint can become a party to the case. The victim is then called “la partie civile”. Often assisted by a lawyer, the victim has access to the dossier compiled by the juge d’instruction. When the case is brought to court the plaintiff partie civile is summoned. The new law makes it easier to lodge a claim for compensation .
.3The public prosecutor can ask victim associations to assist and help a victim (article 41 C.P.P.(
.4The partie civile can be heard during the proceedings, but he does not take an oath. If an instructing judge is appointed, the plaintiff can ask for any type of investigation he/she sees as fitting his/her interests.
.5The victim of an offence can initiate proceedings either before the instruction judge (“plainte avec constitution de partie civile”) or before the courts (“citation directe.(״
23

.6The victim can claim full compensation for all damages related to an offence before a criminal court (article 2 C.P.P). He can claim for 40 bodily damages, for material damages and for damages to his feelings (“prejudice moral.("
JFrench law allows a victim to appeal but only on questions concerning civil compensation. Legal aid is available for victims unable to pay. The system reformed in 1991 and 1998 is run by state funds allocated to the lawyers concerned. Legal aid benefits are provided only for people whose income is under a certain level and after their demands have been examined by a local legal-aid commission (“bureau d’aide juridictionnelle.(”
.8ln line with European recommendations, state compensation is supplied for certain victims of damages regardless of whether or not they are claiming against a defendant. Each district court (“tribunal de grande instance”) houses a special.
.9There is great awareness about the situation of victims, especially the weaker members of society such as elderly people, abused women and children. In accordance to a law enacted on 10 July 1989 an interdepartmental committee (“Group permanent interministeriel pour I’enfance maltraitee”) draws up an annual report for Parliament on all issues related to child abuse. At the local level, victim support agencies are set up (“association d’aide aux victimes et de mediation AVEM”). They are mostly private associations subsidized by the state and local authorities. They usually give legal aid through lawyers and civil servants as well as psychological and medical, help. Victim associations are entitled to be called upon by the public prosecutor to assist and help a victim (article 41 C.P.P modified by the June 15th, 2000 law). These agencies are federated on a national scale by the Institut nationale de !’aide aux victimes et de mediation (INAVEM.(
.ב. חוקים לילדים קורבנות עבירה :
in committee on the rights of the child , consideration of reports submitted by states parties under article 44 of the convention, Third and fourth periodic
reports of States Parties due in 2007, FRANCE *, **
http://www.ibcr.org/editor/assets/Tableau%20Rapports%20CDE%20Europ e%20Mars%202013%20F INAL, pdf
24

-Law No. 91-647 of 10 July 1991 on legal aid, provide complete assurance that minors will be defended in civil or criminal proceedings. -article 5 of Law 91-647 provides that no account shall be taken of the resources of the child's parents or of persons living in the home, once a divergence of interest exists between them, having regard to the subject of the legal proceedings. This is very particularly relevant in the case of minors who are the victims of a criminal offence committed by one of the members of the family unit. In these circumstances, the Legal Aid Bureau may not take account of parents’ resources which would exceed the upper limits provided by the Law.
-Order No. 2005-1526 of 8 December 2005 amended article 5 of the Law of 10 July 1991 providing that, when a request is made for legal aid concerning assistance for a minor who is being prosecuted for a criminal offence, no further account shall be taken of the resources of the parents or persons living in the minor’s home, if they demonstrate lack of interest in him or her.
-Decree No. 2007-1151 of 30 July 2007 on various legal aid provisions extends the scope of legal aid to the appointment of lawyers to assist minors prosecuted before the Police Court or the Justice of the Peace[i]for an offence within the four lowest categories of summary offences. This reform, which is due to enter into force in the second half of 2007, will allow offenders who are minors to be assured of the assistance of a lawyer, paid for by legal aid, whatever the gravity of the offence for which they are being prosecuted (minor offence, major offence or serious crime.(
מאמרים
-SYMPOSIUM: The Third Model of Criminal Process: The Victim Participation Model 1999 Utah L. Rev. 289 Douglas Evan Beloof*
-la partie civile dans le proces penal. Cour de cassation http://www.courdecassation.fr/publications_cour_26/rapport_annuel_36/ra pport_2000_98/deuxieme_partie_tudes_documents_100/tudes_theme_pr otection_personne_102/civile_proces_5858.html –
-d'Hauteville Anne, י Rapport introductif. La problematique de la place de la victime dans le proces penal », Archives de politique criminelle, 2002/1 n° 24, p. 7-13.
Lazerges Christine, י Le renforcement des droits des victimes par la loi n- 2000-516 du 15 juin 2000 », Archives de politique criminelle,
25

.2002/1 n° 24, p. 15-25
ספרים
-VICTIMOLOGIE , Robert Cario De !,effraction du lien intersubjectif a la restauration sociale Volume 1, Edition 3 , 2006, Ed. PHarmattan, Traite de Sciences Criminelle
-La victime sur la scene penale en Europe, Ouvrage collectif dirige par Genevieve Giudicelli-Delage et Christine Lazerges , PUF les voies du droit, 2008
-Micheline Baril, L'envers du crime , Paris, PHarmattan , 2002, Le renforcement des droits des victimes par la loi n* 2000-516 du 15 juin 2000, Christine Lazerges , APC , n. 24 , 2002 , p. 15-25
-VICTIMS OF CRIME IN 22 EUROPEAN CRIMINAL JUSTICE SYSTEMS; PAGES 295-352
-La victime est-elle coupable ? Ezzat A. Fattah, Ed. L'Harmattan, Coll. Controverses, 2004,
-Gerard Lopez, Les Violences sexuelles sur les enfants, Presses universitaires de France, coll. י Que sais-je ? », 2e edition corrigee, 1999.
-L’audition de !'enfant victime Journal du droit des jeunes 2013/7 (N° 327). 64 pages.
-Gerard Berthet et Cyrille Monnotי L'audition du mineur victime », Enfances & Psy 3/2007 (n° 36), p. 80-92. URL : www.cairn.info/revue- enfances-et-psy-2007-3-page-80.htm.
26

נספח ז
הפניות לחקיקה מארה״ב המאפשרת צווי הרחקה שאינם מוגבלים בזמן
צו ההגנה אינו מוגבל , n.j. stat. ann. §2c:18-29(b), (d) (west 2006)1. מדינת נו גירזי
בזמן אא״כ השופט/ת קובע זמן ספציפי. השופט/ת קובע את ,N.D. CENT, CODE §14-07.1-02 (2005) – 2. מדינת נורת' דקוטה
תוקף הצו לפי ראות עיניו/ה ביהמ״ש קובע את ,VT. STAT. ANN. TIT. 15, § 1101(5), 1103(d) (2005) – 3. מדינת ורמונט
תוקף הצו לפי ראות עיניו/
ניתן להוציא – WASH. REV. CODE §26.50.010, §10/14/080(2) (2006)4. מדינת ושינגטון ־
זמן לזמן קצוב או צו שאינו מוגבל בזמן ,FLA. STAT. ANN. §741.28,. §784.046(4)(b)(10)(c) (WEST 2006) – 5. מדינת פלורידה השופט/ת מחליט על אורך הצו בכל מקרה לגופו. אם מדובר בצו מניעה, הצו אינו
מוגבל בזמן והוא תקף עד למחיקתו.
הצו תקף ,CAL. FAM CODE §6300-6306,6345(c) (WEST 2006) – 6. מדינת קליפורניה ל5 שנים ואפשר לבקש לחדשו ולהמרתו לצו שאינו מוגבל בזמן לאחר שימוע ,GA. CODE ANN. §19-13-1,19-13^(c) (WEST 2006) – 7. מדינת גיורגייה
ע״פ בקשת הקרבן ניתן להוציא צו שאינו מוגבל בזמן.
הצו ניתן לתקופה ,MAS. GEN. LAWS CH. 209A, § 1,3(c) (2006) – 8. מדינת מטציוטיטס של שנה ואפשר לחדשו ולהמרתו לצו שאינו מוגבל בזמן במידת הצורך כדי להגן על
הקרבן
אפשר להוציא צו – MONT. CODE ANN. §40-15-102,202 (2005)9. מדינת מונטנה ־
המוגבל בזמן או צו שאינו מוגבל בזמן
27

 

הסרסור הנסתר – מאמר מאת עו"ד רוני אלוני סדובניק

העיתונות הישראלית כחולייה בשרשרת הסחר-בנשים

היבטים משפטיים וכלכליים של מוֹדעות- פרסום לשירותי-זנות

רוני אלוני-סדובניק

עו"ד רוני אלוני סדובניק

מבוא

סחר בנשים הוא המופע המודרני של עבדוּת. כמו בימי קדם, נמכרות/ים לעבדות ילדות, ילדים ונשים

מארצות עניות. ה"סחורה" האנושית היא ענף יצוא, בדיוק כמו כל סחורה אחרת, כאשר הנשים

והילדים נמכרות/ים לסוגים שונים של עבדות ושיעבוד, כולל שיעבוד מיני לפדופילים, לכל המרבה

במחיר.

המונח המכובס "סחר בנשים" אינו מבטא את המשמעות המחרידה שבשלילת חירות בנות ובני אדם

בשל מצבם הכלכלי. המונח אף איננו מכיל את האילוץ האבסורדי של הנשים הנסחרות לעשות את

הנדרש מהן בכפייה, בתקווה לרכוש מחדש את חירותן העצמונית.

תחום הסחר בנשים למטרות זנות נחלק לשתי קבוצות אופייניות:

1. הקבוצה האחת – הקרבן הקלאסית: נשים צעירות ממדינות עניות, שיודעות כי הן עומדות לעסוק

בזנות כדי להרוויח כסף. אבל, הן לא יודעות כי ייאלצו לעסוק בזנות בכפייה שנים ארוכות וללא כל

תמורה, כדי לעמוד בדרישות הסוחרים-הסרסורים לכסות את עלויותיהן-לכאורה.

כשהן מגיעות ארצה, דרכונן נלקח מהן, הן נאנסות ונכלאות במרתפים ומחויבת לקיים יחסי מין

באינטנסיביות בלתי נסבלת.

2. הקבוצה השנייה – נשים ממדינות עניות, שהובטח להן כי יועסקו בריקוד, בהוראה או במקצועות

אחרים. הן לא יודעות כי הסוחרים-הסרסורים מיעדים אותן לעסוק בזנות. כאשר המציאות המרה

טופחת על פניהן, הן מבצעות בהכנעה את הנדרש מהן, בתקווה כי בתום התקופה הנוראה הן ישוחררו

מכבלי המשעבדים. הן מאמינות, כי יתאפשר להן לקנות את חירותן במחיר שתיקה וכניעה למתעללים

ולגחמותיהם.

כיוון שהנשים בשתי הקבוצות עושות את הנדרש מהן, הן נחזות, בטעות ושלא בטובתן, לבעלות "רצון

חופשי". אבל, אין בנמצא אישה, איש, ילד או ילדה, שמרצון חופשי יסכימו להיות נחדרים בידי 20

גברים זרים ביממה. הטענה הנשמעת כי "הן אוהבות את זה", או עושות זאת מבחירה כלכלית

חופשית – היא הזויה ומופרכת.

מנתוני מחקרים, שהציגו גופים מוסמכים בוועדת המשנה של הכנסת למאבק בסחר בנשים, בשנים

2007-2004 , ניתן להסיק כחזקה משפטית תקפה, כי קיימת "קבוצת סיכון מוגדרת" של נפגעות

שיעבוד מיני ממושך בתא המשפחתי, אשר ללא טיפול ושיקום בגיל הנעורים, וללא ליווי ביציאה

מהבית הפוגע לחיים הבוגרים – מהווה קבוצת- יעד ראשונה להילכד במעגל- חיים שמאפייניו שימוש

בסמים קשים, מאסר בבתי-כלא, ושיעבוד חוזר לזנות בידי מקרבנים חדשים.

מהנתונים שהוצגו בכנסת עולים הנתונים הבאים:

1. כ 95%- מהאסירות בבתי-הכלא לנשים בישראל הן נפגעות גילוי עריות. זאת מנתוני הרשות

לשיקום האסיר.

2. כ 90%- מהנשים והילדות/ים החיים בזנות נפגעו מגילוי עריות. זאת ממחקר שערכה ד"ר ענת גור

בנושא נשים במעגל הזנות, שכותרתו "הסרסור שלי לא היה צריך ללמד אותי דבר, אבא לימד

2

אותי הכול בבית".

3. כ 95%- מהנשים המכורות לסמים חוו גילוי עריות בילדותן. כך קבעה הרשות למלחמה בסמים.

מהנתונים שלעיל עולה המסקנה הברורה, כי מכירת הגוף הנשי לצורכי מין איננה בחירה חופשית!

המדובר בא/נשים, ששועבדו לעבדוּת בתוך התא המשפחתי, במסגרות אומְנוֹת ומאמצים, מוכפפות/ים

משפטית לרגליו ולחלציו של משעבד פטריארכלי (אב, אח, סב, דוד וכד'). א/נשים אלה אולצו לספק

צרכים מיניים בקביעות, לאורך שנים רבות, בדומה לקרבנות סחר בנשים עפ"י הגדרתן בחוק איסור

סחר בבני-אדם 2007- , תוך נתינות לשליטתו של "הממונה" או האפוטרופוס החוקי. אין פלא אפוא,

שא/נשים המשמשות/ים שפחות ועבדים מיניים מילדותם, מהווים את קבוצת הסיכון הראשונה

והכמעט בלעדית להידרדר למעגל הזנות והסמים הקשים.

קבוצה א/נשים זו, שבה נפגעות ונפגעי גילוי עריות ופדופיליה, מופלית לרעה ע"י המוסד לביטוח

לאומי. המוסד אינו מכיר בקרבן הפונה לקבל גמלה, ואינו מכיר בנזקי שעבוד מיני של שנים כגורם

לפגיעה אנושה בכושר העבודה. הוא מתנה קבלת סיוע באישורים פסיכיאטריים, שיעידו כי הפונה

נוטל/ת בקביעות תרופות פסיכיאטריות להפרעת דחק פוסט-טראומטית.

אם לא די בכך, סעיף בחוק הביטוח הלאומי קובע, כי זכאי/ת אינו יכול לקבל שתי גמלאות ועליו

לוותר על אחת מהן. כתוצאה ממדיניות זו, נשים, אימהות המוכרות במוסד לביטוח לאומי (בטל"א)

לקצבת נכות בסך כ 2,300- שקל בחודש, הן היחידות שנשללת מהן הזכות לקבל דמי מזונות עבור

ילדיהן הקטינים – למרות שמזונות אלה לא משולמים בידי האב (אם בכלל ישנו כזה). אפילו אם יש

בידיהן פסק-דין למזונות מבטל"א, המדינה שוללת מהקטינים מזונות, בטענה כי האם כבר מקבלת

קצבת נכות.

אחוזי הנשים מקבוצה זו, הנופלות למעגל הזנות, הם עצומים, ומספרן מתקרב ל 20,000- . זוהי קרקע

פורייה למיסוד תעשיית זנות חדשה, מקומית, עכשווית. נציין, כי באחרונה מתגברת תופעת הזנות של

נערים, ואלפים מהם כבר נשבו שלא-בטובתם בתעשיית הזנות.

המונח "סחר בנשים" אינו מתכוון רק למעשה הרכישה והמכירה של גוף האדם. היטיב לנסח אותו

כבוד השופט העליון בדימוס, מישאל חשין: "אין נפקא מינה אם מדובר בעסקה להשכרת הגוף לחצי

שעה או לשנה שלמה – עסקה בגוף האדם היא עסקה אסורה."

(עפ 10545/04 מדינת ישראל נ' פליקס אלדנקו, פורסם בנבו).

התופעה של סחר בנשים איננה רק פשע נגד האנושות והפרה בוטה של זכויות אדם בסיסיות. היא

מהווה איום על המרקם החברתי של המדינה וערכיה המוסריים. מדינה הדואגת לביטחונה וחוסנה לא

יכולה לאפשר שוק הסוחר לצורכי זנות בנשים, נערות ונערים.

קרבנות סחר בנשים סובלות ניצול חמור ביותר מידי סרסוריהן, סוחריהן ולקוחותיהן. התופעה

התפשטה בישראל להיקפים מדאיגים מתחילת שנות התשעים ועד לחקיקתו של "חוק איסור סחר

. בבני אדם", בינואר 2007

"שוק הבשר האנושי" מתאפשר הודות לפשיעה מאורגנת של עבריינים קלאסיים, אך בעיקר בגלל

שיתוף פעולה בין גורמים כלכליים הנחשבים לגיטימיים. אלה מהווים חוליות משמעותיות בשרשרת

הסחר בנשים. חוליה רצינית בשרשרת הזאת היא התקשורת המודפסת והאינטרנטית הישראלית,

האחראית לפרסום מודעות המשווקות שירותי זנות, ומודעות שמטרתן גיוס קרבנות חדשים לתחום

הסחר בנשים למטרות זנות. המודעות מופיעות באתרי אינטרנט, במגזיני סקס ובמקומונים מודפסים

של העיתונים המובילים בישראל. חלקן מנוסח בצורה ישירה וגלויה, חלקן בטשטוש קל.

פרסום המודעות מכניס לכלי התקשורת האלה סכומי-עתק, המוערכים בכ- 22 מיליון שקל בשנה. לפי

הערכה, המודעות במקומונים של שלושת העיתונים הגדולים – "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ"

– מכניסות לכיסי בעליהם כחמישה מיליון שקל בשנה.

רשימת העבירות הפליליות העולות מפרסום המודעות היא ארוכה, וכוללת: סיוע לסרסרות, סיוע

3

לסחר בנשים, פרסום תועבה, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות.

בשנת 1995 הוקמה ועדה ציבורית בניסיון לקבוע מדיניות לטיפול בפרסום המודעות,

אולם המלצותיה לא יושמו ע"י העיתונים למרות שהתחייבו לכך. לכן, בשנת 1998 הוכנס תיקון לחוק,

שחייב את העיתונים לחדול מפרסום מודעות לשירותי מין. גם הפעם, למרות התיקון לחוק ולמרות

אזהרות מפורשות שקיבל כל אחד מהעיתונים, המשיכו העיתונים בפרסומים כאילו כלום. אם לא די

בכך, מאז תיקון החוק, רשויות האכיפה נמנעו כמעט לחלוטין מטיפול בנושא.

הגורמים למדיניות זאת הם כלכליים, עקרוניים וביורוקרטיים, וכוללים התנערות של המשטרה

והפרקליטות מהאחריות לאכיפה, כשכל אחד משני הגופים מטיל את האחריות על האחר.

גם מועצת העיתונות סירבה במשך השנים לטפל בנושא, בטענה כי היא נעדרת כלים וסמכות.

בשנים האחרונות, היו כמה הדים בודדים שסימנו שינוי מדיניות בנושא: הרשעה של העיתונים

הגדולים בעבירת פרסום מודעות זנות. אבל, כאמור, היו אלה הדים בודדים, שלמרות דרישות חוזרות

ונשנות מצד ארגוני נשים פמיניסטיות לא הפכו למדיניות אכיפה, שתעקור את התופעה מן השורש.

בשנת 2006 , ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים, בראשות ח"כ זהבה גלאון, קבעה מועד לדיון בכנסת,

שכותרתו: "פרסום מודעות מין והגברת תופעת הסחר בנשים – כישלון מערכות האכיפה במניעת

הפרסומים."

לוועדה הוגש דו"ח מיוחד בנושא ע"י המטה למאבק בסחר בנשים. הדו"ח סוקר לעומק את תפקיד

התקשורת בישראל ומציג אותה כשחקנית משמעותית בתעשיית המין, הסוחרת ומנצלת נשים

בישראל.

הפתרון הפשוט והנוח לאכיפת החוקים הקיימים, בצירוף כבוד בסיסי לבנות ובני אדם ולשלטון

החוק, די בהם כדי לנתץ ולנתק חולייה זו משרשרת הכבילה והשעבוד.

התפתחות השוק

כאמור, תופעת הסחר בנשים התפשטה בשנות התשעים להיקפים מדאיגים. התוצאות התבטאו בשינוי

דרסטי של שוק הזנות ה'מסורתי', שפעל עד אז בשולי החברה וקיבל יחס של סטאטוס-קוו סובלני הן

מהציבור והן מהרשויות. לתחום נכנסו ארגוני-פשיעה חדשים, שמורכבים מאנשים ממדינות חבר-

העמים והמדינות הבלטיות. ארגונים אלה פועלים בעוצמה רבה בשווקים הבינלאומי והישראלי

הסוחרים בנשים. הקרבנות מגיעות מחו"ל, מישראל ומשטחי הרשות הפלסטינית. בין מדינות המקור

בחו"ל: מולדובה, אוזבקיסטאן, אזרבייג'אן, אוקראינה, הודו, תאילנד, נפאל, סין.

כתוצאה ממעבר התופעה מהשוליים למרכז החברתי, הפכה הזנות לסוג של בילוי אופנתי עבור גברים

צעירים ונורמטיבים, חלקם בעלי סטטוס חברתי גבוה. גברים אלה מינפו את התעשייה והוסיפו לה

מימד לגיטימי כשל פעילות ספורטיבית בשעות הפנאי.

הביקוש הרב שנוצר לשירותי זנות, הגביר את קצב החדרת נשים נסחרות לזנות לישראל.

"נתיב – לשכת הקשר", גוף הפועל כיחידת- סמך במשרד ראש הממשלה, ניהל את הקליטה של יהודי

מדינות חבר-העמים בישראל. בפגישת-עבודה, שנערכה במשרדי "נתיב" עם נציגי המטה למאבק

בסחר בנשים, סיפרו אנשי "נתיב" כי הם מתמודדים עם גל עצום של הברחת נשים לישראל, הנעשה

בידי סוחרי נשים בינלאומיים. הסוחרים עושים זאת באמצעות רכישת ויזות עלייה, ואף מקבלים

מהמדינה "סל קליטה". אנשי "נתיב" הצליחו להאט את התופעה.

הלחץ הכבד שהפעילו ארגוני הנשים וארגונים לזכויות אדם גרם לרשויות האכיפה להכביד-ידיהם על

סוחרי הנשים. כתוצאה מכך, ירד מספר הנשים קורבנות הסחר לכמה מאות בשנת 2008 , ועדיין

המספר הוא מפלצתי.

4

הנשים, המשתייכות לארגונים האקטיביסטיים הפמיניסטיים, הפועלות בתוך ציבור הנפגעות וכחלק

מהן, סוברות כי התעשייה אכן משנה כיוון: רבים מהנסחרים לזנות בשנת 2012 הן נשים, נערות

ונערים ישראלים ופלסטינאים משטחי הרשות הפלסטינית, ולא ממדינות חבר-העמים.

פריחת תעשיית הזנות בישראל

שוק הזנות בישראל מגלגל למעלה משמונה מיליארד שקל בשנה. סכום-עתק זה מבהיר מדוע ארגוני

הפשיעה וכל המעורבים בו נאחזים בו בציפורניהם. כדי לשמור על האינטרסים שלהם, אפילו שיפרו

הארגונים למראית-עין את תנאי החזקתן של שפחות המין: אם בעבר נכבלו נערות במרתפים אפלים

כשהן מורעבות וחולות – כעת השפחות חיות בתנאים פיזיים "אנושיים" יותר, הן מחזיקות בדרכונים

שלהן, הן מקבלות כמה שקלים שכר על עבודתן, והן אפילו יכולות לצאת החוצה כשהן מלוּוֹת

בהשגחה כבדה של גברים-סוחרים.

רוב הנשים הישראליות והפלסטינאיות שתפסו בעל-כורחן את מקומן של הנשים הזרות, הן

נרקומניות, בעלות חובות כספיים כבדים, נכות נפשית בשל פגיעוֹת מיניות בעבר, ועובדות זרות.

פרק א: הגדרת הבעיה

"אין ספק כי פרסום הזנות, המיידע לקוחות פוטנציאליים על קיומן של נשים העוסקות

בכך, נצרך למען הבאתו של אדם לעסוק בזנות. הפרסום הוא תנאי הכרחי, אם כי לא

מספיק, ליצירת מקום המבטיח לקוחות לזנות … פרסום שירותי הזנות אותם מציע

המשרד הוא פעילות בעלת קשר ישיר לזנות."

(ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נגד אלדנקו ואח' (עליון), החלטה מיום 6.2.2006 , כב' השופט א' רובינשטיין,

.( פיסקה 21

"… וכל הנוטל עיתון לידיו בימינו, יידע כי לעניין זה לא נשתנה דבר; כך הם

הפרסומים, והכל יודעים פרסומים אלה על שום מה ולמה באו; מה לנו שנאריך."

441 , כב' השופט מיכאל חשין בדעת מיעוט, מופיע בנבו). ( (ע"פ 3520/91 הלנה תורג'מן נ. מדינת ישראל, מז( 1

1. סחר בנשים בישראל

א. היסטוריה וסטטיסטיקה

עקב אופייה החשאי של התופעה, לא ניתן לדעת במדויק כמה קרבנות, ישראליות וזרות, מנוצלות

בישראל בכל רגע נתון. גורמים בממשלה טוענים, כי יותר מ- 3,000 נשים נסחרו בישראל. לעומתם,

בארגונים הוולונטריים טוענים למספר גבוה פי כמה.

נוכח צמצום מספר הנשים הזרות הנסחרות לזנות, ההיצע קטן אך הביקוש נותר בעינו. כך נשאבות/ים

פנימה למלא את הדרישה בשוק א/נשים מתוך קבוצת-הסיכון לחיים בזנות, הן/ם נפגעות ונפגעי גילוי

עריות ופדופיליה. התעלמות הממשלה מקבוצה אנושית פגועה זו, משחקת לידי סוחרי-סרסורי

תעשיית המין. היעדר טיפול נפשי, שיקום ותמיכה לקבוצת הסיכון בגילאי 25-16 , מטפחת את

הפוטנציאל לגידול תעשיית הזנות בישראל בשנים הקרובות.

המונח "גילוי עריות" כלל אינו מתאים לתיאור העבירה של שיעבוד מיני בכוח-השררה של קטין/ה

בידי האפוטרופסים שלו. קטינות וקטינים אלה כלואים במשך השנים בבתים משעבדים, נתונים

לשליטתם המוחלטת מהבחינות הפיזית, המינית והכלכלית.

קבוצה זו צריכה להיקרא "נפגעי סחר בילדות/ים לזנות", כיוון שאין נפקא מינה אם המשעבד השולט

בחירותו והופך אותו קרבן הוא בן משפחה או זר, ואין זה משנה אם מי שצורך את המין הוא לקוח זר

5

או המשעבד עצמו. הנפקות המשפטית של שיעבוד אדם בכפייה לצורכי-מין, תוך שלילת חירותו,

צריכה להכיל גם את קבוצת נפגעי עריות. משלא נעשה הדבר עד כה, הרי שהמדינה במחדלה מנפיקה

דור חדש של קרבנות סחר לזנות עבור תעשיית הזנות, הפעם מתוצרת מקומית.

מנתוני "איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית" ומנתוני מרכז המחקר של הכנסת עולה,

כי בכל שנה מדווחות/ים כ 7,000- ילדות, נערות ונשים ועוד כ 2,000- ילדים, נערים וגברים על פגיעוֹת

מיניות. למרבית הזוועה, חלקן/ם דור שני לקרבנות גילוי עריות ופדופיליה.

יצוא ויבוא נשים למזרח-התיכון

בכל אחד משלבי הסחר בהן, עוברות הנשים המנוצלות התעללות, הכוללת אונס, אלימות, הרעבה,

ושימוש כפוי בסמים קשים. נשים שנוצלו בשוק הזנות הישראלי והאמינו כי יפדו עצמן ויחזרו להיות

בנות-חורין – לרוע מזלן נמכרות לזנות בשנית ובשלישית, בפעמים אלה למדינות אחרות. ארגוני

הפשיעה המסרסרים בנשים סוחרים בהן עם מדינות במפרץ הפרסי, סוריה, לבנון וסעודיה. במדינות

אלה לא פועלים ארגונים לזכויות נשים ולזכויות אדם, שיכולים לסייע להן, וגורלן המר לוט בערפל.

רבות מהן נעלמות לעד במדינות ערב.

במצריים מתקיים זה שנים רבות מסחר בילדות בתולות. כ 12,000- ילדות נמכרות בכל שנה ע"י

הוריהן העניים לגברים עשירים ובעלי שררה בסעודיה. הילדות מכונות "כלות הלילה". כל ילדה

נאנסת במהלך לילה אחד ע"י הגבר שקנה אותה. ביום שלמחרת הוא שולח אותה בחזרה לבית הוריה.

ארגון נשים ערביות פמיניסטיות, דו"ח בנושא "סחר בבני אדם – (SAWA) בשנת 2008 פרסם סאווא

וזנות בכפייה של נשים ונערות פלסטינאיות". הדו"ח המטלטל מנתח ארבעה דפוסים עיקריים של

תנועת הסחר בא/נשים במדינת ישראל: 1. מישראל לשטח הגדה המערבית, 2. מהגדה המערבית

למזרח ירושלים ולישראל, 3. בתחומי הגדה המערבית, 4. מרצועת עזה לתוך ישראל.

צעיר ערבי מבית חנינא שצוטט בדו"ח, דיווח כך:

"לרמאללה מגיעות נשים רוסיות מאריאל. נשים פלסטינאיות מקלקיליה עומדות

בצומת ירקונים. ישנן תלמידות עזתיות שיוצאות מעזה ללימודים. למשל, בביר-

זית הן גרות במעונות של האוניברסיטה, אבל המשפחות שלהן לא יכולות לשלוח

להן כסף, לכן הן מוכנות למכור את גופן גם תמורת כרטיס טלפון או נסיעה

באוטובוס … ברמאללה יש בתי-קפה שבהם המלצריות ובעלי-הבית מציעים

אותן לבאי בית- הקפה. הרבה מהפלסטינאים, למרות המחסומים, מגיעים לתל-

.( אביב לצרוך זנות." (מערבית: גל תורן וליבי בן נפתלי, מרס 2012

קרן הנשים באו"ם, המספקת – unifem הדו"ח הזה, שמיפה את הסחר בנשים פלסטינאיות לזנות, מומן ע"י

סיוע כלכלי וטכני לתכניות אסטרטגיות פורצות דרך לטיפוח העצמה של נשים ולשוויון בין המינים.

השוק המקומי והבינלאומי בישראל

כאמור, ישראל התקדמה במידת-מה בלוחמה נגד הסחר בבנות ובני אדם. בשנת 2001 קיבלה ישראל

את הדירוג הנמוך ביותר עבור מאמציה להיאבק בסחר בא/נשים לזנות, ואוימה בסנקציות כלכליות

מצד מחלקת המדינה האמריקאית. המחלקה מפרסמת דו"ח שנתי, המדרג את מדינות העולם בנושא

סחר בבני אדם.

מאז, בעזרת עבודתה המעולה של ח"כ זהבה גלאון, יו"ר ועדת החקירה הפרלמנטרית לעניין הסחר

בנשים, ישראל עשתה צעדים משמעותיים לשינוי מדיניותה בנושא. הכנסת חוקקה חוקים, שקובעים

עונשי מינימום לסוחרים, מקנים סמכויות חדשות לרשויות האכיפה, ומבטיחים הגנה בסיסית

לקרבנות שאותרו. בנוסף, הוקם מקלט לטיפול בקרבנות הסחר בנשים.

6

לקראת תום כהונת הממשלה בראשות אהוד אולמרט, הצליח יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה

דאז, ח"כ גדעון סער, לאשר בממשלה תקציב של 400 מיליון שקל, שיחולק לתקופה של חמש שנים,

עבור תכניות הסיוע לקרבנות תעשיית המין. אבל, הממשלה בראשות בנימין נתניהו, גם בחלוף שלוש

כהונות, לא עשו כמעט דבר כדי לממש את ההחלטה הזאת וכדי להגשים את ההבטחות שנתנו בערבי

הבחירות, לפיהן תינקט כל דרך שתידרש לשיקום נפגעות תקיפה מינית וזנות.

בינואר 2007 נכנס לתוקפו חוק איסור סחר בבני-אדם – פרי עבודת צוות מדהימה של קואליציית 40

ארגוני נשים למאבק בסחר בנשים, בהובלתה של ח"כ גלאון, שכיהנה באותם ימים כיו"ר הראשונה

של ועדת המשנה למיגור סחר בנשים לזנות. בשנת 2012 עבר בכנסת חוק הפללת לקוחות הזנות, שיזמו

ח"כ גלאון וח"כ אורית זוארץ, שהחליפה אותה כיו"ר הוועדה למאבק בסחר בנשים.

אבל, לצד המאמצים הראויים לשבח של הכנסת, קיימות בשטח בעיות רבות: רוב קרבנות העבירה

כלל אינן מזוהות, בשל היעדר מנגנון זיהוי ברור ובשל היעדר משאבים לאיתורן. ההגדרה "קרבן

סחר" היא שרירותית, ואינה משתנה בקצב שבו משתנים המאפיינים של נשים המשועבדות כלכלית

כשפחות מין.

בעתיד, יש להתייחס גם לתופעה המטרידה של שיעבוד לעבדוּת של נשים בידי מעסיקיהן, בעיקר

בתחום הסיעוד, וכן לתעשיית הילדות/ים המוצאות/ים לאומנות, פנימיות ואימוצים, אשר שם

משועבדים לעבדות, הכוללת עבדוּת מינית מכפירה בידי "הממונה האחראי" עליהן/ם.

העונשים הנקבעים בפסקי-דין לסוחרי נשים עדיין אינם ראויים. רוב התיקים מסתיימים בעסקאות

טיעון קלות מדיי. משנת 2007 מעכב משרד המשפטים התקנת תקנות, שיסדירו העברת כספים לקרן

למניעה והגנה על בנות ובני אדם המשועבדים לזנות. אי לכך, הנשים קרבנות-העבירה לא מקבלות

פיצוי הולם מהמדינה ומהעבריינים האחראים לניצולן.

כיום, מדורגת ישראל ע"י מחלקת המדינה האמריקאית בדירוג הביניים, כמדינה שאיננה עומדת

בסטנדרטים המינימליים, אבל עושה מאמצים מהותיים למאבק בסחר בא/נשים.

2. העיתונות כסרסור- מתווך: מודעות המשרתות את סוחרי הנשים

כאמור, התקשורת המודפסת והאינטרנטית מסייעת לעבירת הסחר בנשים באמצעות פרסום מודעות

בנושא. להלן ארבעה הסוגים העיקריים של מודעות לשיווק שירותי-מין וסחר-בנשים:

1. מודעות המציעות שירותי זנות: מודעות שבועיות או יומיות, המציעות שירותי מין שונים.

בעבר המודעות נוסחו במילים "אירוח" ו"ליווי" ולוּו באיורים וולגריים, כיום הן מציעות במפורש

שירותי- מין והן מלוות בצילומים חשופים ופרובוקטיביים של נשים. בשלושת העיתונים הגדולים,

המודעות מנוסחות מעט יותר בערפול, כאשר כהסוואה מוכנסות אליהן המילים "עיסוי", "שיחות

ארוטיות", "היכרויות", "חשפנות", וגם "שכר עצום!!! לנאות!!! בדירה יוקרתית ודיסקרטית

בחיפה!!!". המודעות מתפרסמות בקביעות בין הצעות עבודה נורמטיביות, במדורי "דרושים", והן

חשופות לעיני כול.

2. מודעות "דרושות" לגיוס קרבנות: מודעות שמטרתן לצוד קרבנות חדשים לתעשיית המין.

לעתים הן מופיעות כמודעה המשווקת שירותי-מין, בצירוף המילים "פלוס דרושות". למשל: "רוסית

תימנית מרוקאית ועוד מטורף וליברלי במיוחד לפינוק שיגיע לבית מלון, ביתך 24 שעות ביממה,

דרושות … טלפון …"

לעתים המודעות מופיעות בגלוי, עם ציון אופי המעסיק או העבודה. למשל: "למשרד ליווי יוקרתי

רווחי ומתחשב דרושות רציניות שרוצות לעשות כסף והרבה 3000-2500 ש"ח ביום מובטח. לפרטים

טל' …". המודעות הגלויות מופיעות לרוב באתרי אינטרנט ובחוברות לשירותי-מין.

המודעות המתפרסמות כיום בתקשורת ובפרסומים מודפסים – עלונים וחוברות – התפשטו כווירוס

7

קטלני במרחב הציבורי שלנו. הפרסומים האגרסיביים האלה מעודדים פדופיליה בכך שהם עושים

שימוש אסור במצגת ויזואלית של קטינות, שלכאורה מציעות שירותי-מין בתשלום. טקסט שגור

בפרסומים אלה הוא "סטייל בת השכן", לצד צילום של צעירה הלבושה בבגדי תינוקת ומוצץ בפיה.

פרסומים אלה הפרו את הסטטוס- קוו שהתקיים בעבר, לפיו זנות מקומה בשולי החיים, מחוץ

לאספקלריה הציבורית.

עולם הפרסום בישראל רמס בגסות את כללי האתיקה בתחום, והפך שותף כלכלי לאתנן. לפי הגדרת

חוק העונשין, התקשרות מסייעת ושותפה לעבירה של הבאת אדם לעיסוק בזנות ושידול לצריכת

שירותי זנות. חמורה ביותר העובדה, שעולם הפרסום מייצר לעצמו פרנסה מהתחום: קופירייטרים,

מוכרי מודעות ושטחי פרסום, מפעילי אתרים באינטרנט, בתי- דפוס, גרפיקאים ועוד, משתכרים

מעיצוב התודעה הציבורית של הדור הצעיר בנושא נשים. המסר המוחדר הוא, כי גוף האישה הוא

חפץ שנועד לספק צרכים מיניים בתמורה לתשלום כספי. בכך, התקשורת והפרסומאים שותפים

כבדי- משקל בתעשייה, המגלגלת הון מהחפצת נשים סטריאוטיפית ודה- הומניזציה שלהן.

בחלל הדיון דנן, מהדהדת השאלה המשפטית: האם בעלי העיתונים הגדולים, נוני מוזס – "ידיעות

תקשורת", עופר נמרודי (עד שנת 2011 ) ונוחי דנקנר (משנת 2011 ) – "הכשרת היישוב", ועמוס

שוקן – "רשת שוקן", נושאים באחריות פלילית מכוח דיני השליחות?

3. מודעות המפרנסות בתי-מלון: ישנם בתי-מלון שמהווים חולייה בשרשרת הסחר בנשים, בכך

שהם מעמידים לרשות הסרסורים אתר פיזי לניצול מיני של הקרבנות. השכרת חדר על בסיס יומי

איננה מהווה עבירה כשלעצמה, אך השכרת מקום לשם עיסוק בזנות אסורה עפ"י חוק העונשין. בתי-

מלון שונים עוברים עבירה זו בכך, שהם מציעים עסקאות (דילים) ישירות לסרסורים ולסוחרים ואף

ללקוחות עצמם. ההצעות ללקוחות נעשות באמצעות פרסום מודעות, שמופיעות באתרי סקס

ובחוברות לשירותי-מין. דוגמה לנוסח כזה: "מלונית חדרים, הירקון 98 ת"א, חדש! מבצע! 20%

הנחה לפונה דרך מודעה זו!!!! השכרת חדרים יומית או על בסיס שעות".

4. מודעות חוקיות לתעשיית-המין הלא-חוקית: מבחינה חוקית, לא כל עסק שקשור

לתעשיית המין איננו חוקי. למשל: חשפנות, ריקוד ארוטי, שיחות ארוטיות. עם זאת, אין להתחמק

מהעובדה, כי תעשיות אלו קשורות בהדיקות לעולם הסחר והסרסרות. מועדוני חשפנות משמשים

אתרים פיזיים לביצוע אקטים מיניים. שירותי שיחות ארוטיות מציעים מפגשים פיזיים למתקשרים.

מודעות כאלה נפוצות מאוד גם במקומונים של העיתונים הגדולים, לעתים בסמיכות לפעילויות שעות

הפנאי למבוגרים ולילדים (תשבצים, חידות וכד').

3. היבטים פיננסיים

מפרסמי המודעות, כמו גורמים אחרים בשרשרת הסחר בנשים והזנות, מוּנעים בבירור ע"י כסף.

המודעות מהוות הכנסה עצומה לעיתונים, לחוברות לשירותי מין ולאתרי אינטרנט.

בהיעדר זכות עיון בספרים הפיננסים של העיתונים ושל אתרי אינטרנט, אי-אפשר להצביע על סכומי

הכסף המדויקים שהפרסומים האלה מכניסים בשנה, אבל ההערכה היא שמדובר בכ 22- מיליון שקל

בשנה.

תעריפי המודעות

בתקשורת הכתובה המחיר משתנה מעיתון לעיתון, אך הממוצע למודעת מילים קטנה מאוד, בשטח

חצי אינץ', הוא כ 500- שקל. כשמשכללים את מספר המודעות המופיעות בתקשורת הכתובה בחודש,

בממוצע, מתקבלת הכנסה של לפחות חמישה מליון שקל בשנה רק לשלושת העיתונים הגדולים.

הודעות נציגי העיתונים

8

בשנת 2000 הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לעניין הסחר בנשים, בראשות ח"כ זהבה גלאון, כדי

לחקור את תופעת הסחר בנשים שהתעצמה בישראל. נוכח הקשר הישיר שבין פרסום מודעות שירותי-

מין לתופעה, ראתה הוועדה לנכון לקיים מספר ישיבות ממוקדות בנושא פרסום שירותי-מין והקשר

בינו לבין התופעה כולה.

לשתי הישיבות הראשונות של הוועדה הוזמנו נציגי העיתונים הגדולים, שנתבקשו להסביר את

העובדה, כי לא יישמו את החוק האוסר על פרסום שירותי-מין. נציגי "ידיעות אחרונות" לא נענו

לבקשות להשתתף בדיונים. לישיבה הראשונה, שנערכה ב 16.1.2002- , הגיעו נציגי "מעריב" ומסרו

הודעות כדלהלן:

מנכ"ל "מעריב", רון קליינפלד:

"קיבלנו החלטה ב'מעריב' להקטין את ההכנסות בסדר-גודל של בין 700 אלף

למיליון שקלים בחודש."

"כתוצאה [מכך] 'תרמנו' ל'ידיעות אחרונות', ל'העיר' ולאחרים סדר-גודל של

מיליוני שקלים בחודש."

"מדובר פה בסדרי-גודל של תקציבי פרסום גדולים מאלה שמפרסמים

הבנקים, חברות הרכב ואחרים. צריך לזכור, שלמפרסמים האחרים יש צינורות

פרסום אחרים, כמו רדיו וטלוויזיה. מדובר במכפלות שהן סכומים ענקיים."

"אני מדבר על מיליונים בחודש. אנחנו צנזרנו את עצמנו בעיקר בגלל שיש לנו

ציבור מסורתי, ואנחנו לא רוצים להרגיז את הציבור."

"אני מבין למה אחרים לא ויתרו על זה."

יועץ משפטי, "מעריב", עו"ד מאיר בלייך:

"השוק המשיך לפעול ו'מעריב' לא יכול להרשות לעצמו להישאר מחוץ לשוק."

לישיבה השנייה, שנערכה בכנסת ב 21.1.2004- , הסכים להגיע עמוס שוקן, מבעלי רשת "שוקן", שמסר

הודעה כדלהלן:

"מדובר בסכומים של, נניח, במקרה של 'העיר' זה עשרות-אלפי שקלים

בחודש, שזה כמובן רחוק מהיקף של פרסום של הענפים המשמעותיים בענף

הפרסום. אבל מבחינת תקציבם של העיתונים זה סכומים לא מבוטלים … ובכל

זאת, כשאני חושב שאם הם לא היו, העיתונים היו מתכווצים עוד, מפטרים עוד

כמה עיתונאים ועושים עוד תהליך של נסיגה."

מדבריו של שוקן עולה, כי שכרם של עיתונאֵי דה-מרקר, 'הארץ' ורשת המקומונים של שוקן ממומן

(בחלקו) מרווחי מודעות הזנות. האם העיתונאים, ושאר העובדי ברשת שוקן, מודעים לכך? אם כן –

מה ניתן להסיק משתיקתם בנושא?

נוסף על ההודעות שמסרו בישיבות הוועדה, צוטטו נציגי העיתונים בנושא היקף ההכנסות ממודעות-

מין בהקשרים אחרים. להלן כמה מציטוטים:

1) במסגרת דיון בנושא שהתנהל בוועדת החינוך התרבות והספורט, שנערכה עוד ב 13.6.1995- , הביעו )

נציגי העיתונים הגדולים התנגדותם להפסקת פרסום מודעות-המין, בשל הנזק הכספי הכבד שייגרם

להם כתוצאה מכך. להלן ציטוט מפרוטוקול ישיבת הוועדה:

"שלושת בעלי העיתונים, מנכ"ל רשת שוקן, עמוס שוקן; העורך האחראי של

'ידיעות אחרונות', ארנון מוזס; והעורך האחראי של 'מעריב', עופר נמרודי,

אמרו שהפסקת פרסום מודעות-המין תסב נזק כספי לעיתונים, שמצבם

9

הכלכלי ממילא הורע מאז החלו השידורים בערוץ 2, ולנוכח העלייה במחירי

הנייר … שוקן גם עמד על מצבם הכלכלי של העיתונים וטען, שהח"כים

צריכים להתחיל לחשוב מה עשו לטובת העיתונות. שכן, כל החקיקה של

הכנסת גורמת לצמצום בהכנסות העיתונים."

"העורך הראשי של "מעריב", עופר נמרודי, אמר שלפני כשנה הודיע לשר

החינוך, אמנון רובינשטיין, שיהיה מוכן לכל הסדר שיביא לריסון אופי

המודעות … לדבריו, השיקול העיקרי של "מעריב" בפרסום מודעות-המין הוא

כלכלי."

, 2) במכתב ששלח היועץ המשפטי של "מעריב", עו"ד בלייך, ליועץ המשפטי לממשלה, ב 3.8.2000- )

ציין בלייך את הנזק הכספי הממשי שכרוך בהפסקת פרסום שירותי-זנות:

"כפי שהודענו לך ב 1998- , אין אנו רוצים לעבור על החוק ולכן החליט 'מעריב'

להפסיק פרסום מודעות מן הסוג שבקשר אליו התנהלה החקירה, על אף הנזק

הכספי הכבד הכרוך בכך."

כאמור, יש די נתונים כדי להסיק, כי שוק המודעות לשירותי- מין מכניס כחמישה מליון שקל בשנה

לשלושת העיתונים הגדולים בישראל. לכן, טענתו של שוקן, כי המדובר רק ב"עשרות אלפי-שקלים

בחודש", איננה מתיישבת עם הנתונים ועם הנתונים שנמסרו ע"י נציגי העיתון האחר. הטענה אפילו

סותרת את טענתו של שוקן עצמו, לגבי הנזק הכספי הכבד שייגרם לעיתונו מהפסקת הפרסום הזה.

ההכנסה האדירה שגלומה בפרסום שירותי-מין אין בה כדי להצדיק התנהגות פלילית ובלתי מוסרית.

יפות בעניין זה מילותיו של הפרשן המשפטי, עו"ד משה נגבי (עד אפריל 2001 בעל טור בנושאי חוק

ומשפט ב"מעריב"):

"היו עיתונים עוד לפני שפרסמו מודעות- מין בעיתונות, והם לא קרסו. קיומה של

העיתונות יקר ללבנו, אבל בשביל מה אנחנו רוצים שהעיתונות תתקיים? אם

המטרה מקדשת את כל האמצעים, אז המטרה עצמה מתעוותת."

4. התקשורת והסחר-בנשים: הפסיקה הישראלית

תפקידה של התקשורת בסחר בנשים לזנות ובסרסרות צוינה ע"י בתי-המשפט בפסקי-דין שונים.

למרות מיעוט התיקים הפליליים שנפתחו ע"י הפרקליטות כנגד העיתונות – תפקידה של העיתונות

עלה באמרות-אגב ע"י בתי-המשפט, במסגרת תיקים נגד סוחרים וסרסורים.

להלן דוגמאות מהפסיקה הישראלית, הממחישות את הקשר ההדוק לתופעת הסחר בנשים.

הדוגמאות הן מתיקים, בהם כתבי- האישום כללו אישום לפי עבירת הסחר בנשים נגד לפחות אחד

מהנאשמים:

1) דוגמאות לתפקיד העיתונים בסִרסוּר שירותי- זנות )

ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נגד פליקס אלדנקו (פורסם בנבו): הנאשמים השתמשו בשירותי הפרסום

בעיתון כדי למשוך לקוחות אל "שירותי הזנות", אותם הם הציעו באמצעות קרבנות-הסחר. עובד

המשרד הורשע בעבירת הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, כאשר הראיה העיקרית נגדו הייתה מודעה

שהכניס לעיתון עבור בית-הבושת. בית-משפט העליון, בדחיית הערעור על הרשעה זו, קבע כי:

"… המודעה זו הראיה העיקרית נגד ליאוניד, אף כי לא היחידה. ליאוניד פרסם

מודעה מטעם משרד וירג'יניה בעיתון מקומי … אין ספק כי פרסום הזנות,

המיידע לקוחות פוטנציאליים על קיומן של נשים העוסקות בכך, נצרך למען

הבאתו של אדם לעסוק בזנות. הפרסום הוא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק,

10

ליצירת מקום המבטיח לקוחות לזנות … ליאוניד תיפקד כ'מתאם ארגוני'

במשרד וירג'יניה: דאג לפרסום בעיתון, סייע בשכירת דירות בהן שוכנו נשים

שפעלו במסגרת זו, ודאג במידה זו או אחרת לענייניהן … סלאבה תיפקד כמנהל

המשרד. במודעת הפרסום של המשרד הופיע מספר הטלפון הנייד שלו, כאחד

ממספרי המשרד … בערעורו מודה ליאוניד, כי כטובה לחברו סלאבה העביר

תשלום בעבור המשך פרסומה של מודעה בעיתון, שהתבררה בדיעבד כמציעה

שירותי זנות."

תפ"ח (תל-אביב-יפו) 1127/01 – מדינת ישראל נגד סלביק (פורסם בנבו): המדובר באדם, שפרסם את

שירותי העסק אותו ניהל עבור סוחר-נשים באמצעות מודעות בעיתון:

"נאשם 2 ניהל עבור נאשם 1 את אחד משני המכונים, הוא שהה במקום ברוב

שעות העבודה, שמר על הסדר, גבה את האתנן מהנשים, והעביר אותו לנאשם

1. במקרה אחד, אף פרסם נאשם 2 מודעות פרסומת למכון בעיתון."

ב"ש (ערר) 20702/01 ביטון שמעון נגד מדינת- ישראל (פורסם בנבו): המדובר בעסק לשירותי זנות,

שפרסם עצמו במודעות בעיתונים:

"כן נטען, כי בחודש 2.2000 פרסמו כלל הנאשמים מודעה בעיתון מקומי,

שבעקבותיה יצרו לקוחות קשר עם העורר, וזה הפגישם עם המתלוננות בבתי-

מלון ובדירות באשקלון."

2) העיתונים כמגייסי קרבנות סחר לזנות )

תפ"ח (תל- אביב-יפו) 1158/01 – מדינת ישראל נגד שלמה בן ישבה (פורסם בנבו): המדובר באישה,

שהגיעה לישראל כדי להרוויח כסף מעבודה בזנות. עוד בארץ המקור פנתה האישה למודעה בעיתון

שהציעה עבודה כזאת, אך בסופו-של-דבר היא נסחרה כשפחת-מין בידי סוחרים למשך תקופה ארוכה.

"הגעתי לישראל במטרה להרוויח כסף בעבודת זנות. במטרה זו פניתי דרך

מודעה בעיתון למשרד תיווך. קבעו לי פגישה וזה היה בעיר טירספול. למחרת

נפגשתי עם אישה בשם ריטה. בדרך שמעתי שאצטרך חודש וחצי [לעבוד כדי]

להחזיר הוצאות. עליי … מגורים, שכר של נהג. אעבוד רק עם 4-3 לקוחות ליום

ולא יותר."

ע"פ 5636/05 האני בן חלמי זגייר נגד מדינת- ישראל (פורסם בנבו): המדובר בנאשם, שסחר בנשים

למטרות זנות והחזיק מקום לשם זנות. הנאשם מעיד כי השתמש בעיתון כדרך לגיוס במרמה של

נשים:

"דרך פרסום, אני הגשתי פרסום בעיתון ערב, שדרושות בנות לסטריפטיז

ומסאג' וככה בנות הגיעו אלי."

3) העיתונים כמגייסי עובדים עבור סוחרי- נשים )

פ"ח (י-ם) 749/04 מדינת ישראל נגד טיומקין ליאוניד (פורסם בנבו): הנאשם הפעיל וניהל עסק למתן

שירותי זנות באזור ירושלים. הוא פרסם את העסק באופן נרחב באמצעות מודעות בעיתון, ואף גייס

לשורותיו נהג באמצעות מודעות "דרושים" באחד העיתונים:

"ניהל והפעיל הנאשם … עסק למתן שירותי זנות … שפורסם באמצעות

11

מודעות בעיתון, ובהן כונה העסק בשמות 'הוליווד' או 'מלודי' … פרסם מודעות

בעיתונים בהן הוצעו שירותי זנות, תיווך בין לקוחות ובין הנשים אותן הפעיל

… חיגר [עד מטעם המאשימה] סיפר בעדותו אודות הדרך שבה החל לעבוד

כנהג בעסק שירותי הליווי. לדבריו, הוא התקשר למספר טלפון שפורסם

בעיתון במדור 'דרושים' והתקבל לעבודה ע"י אדם אשר לא הזדהה בשמו."

ת"פ (חי') 3091/04 מדינת-ישראל נגד אנטולי בן ולטין סמנצ'וק (פורסם בנבו): בפסק-דין זה מתואר

אדם נורמטיבי לכאורה, שנענה למודעת "דרושים", שהציעה עבודה כנהג, בלי שידע על הנעשה

בארגון:

"מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם הינו כבן 49 , גרוש ואב לשני בנים.

לדבריו, הוא בעל תואר שני בפיזיקה של מתכות. בארץ עבד במספר עבודות.

לפני כשנתיים פוטר מעבודתו כנהג בשל סגירת החברה בה עבד. או אז, נענה

למודעה בעיתון על משרה כנהג, מבלי שידע כי המדובר בהסעת נערות ליווי."

הדוגמאות שלעיל מציגות קשר כלכלי ישיר ומובהק בין ההיקף, התדירות והעוצמה של הפרסום

בעיתונים לתופעות הסרסרות והסחר-בנשים. מתן במה למודעות זנות וחשפנות בעיתונים מהווה

ראיה נסיבתית לזהות החוליה-המקשרת בין ההיצע לביקוש המקומי והבינלאומי, כמו גם לייצוא

וייבוא נשים לזנות.

1. המצב המשפטי: חקיקה רלוונטית

עד להוספת סעיף 205 ג לחוק העונשין בשנת 1998 , לא חל איסור פלילי נפרד בגין פרסום מודעות

שירותי זנות. אולם, פרסום מודעות כאלה היווה בד"כ הפרה של עבירות פליליות, עוד לפני תיקון

הסעיף.

כבר בשנת 1995 נחקרו במשטרה מנהלי העיתונים הגדולים בגין עבירות הקשורות לפרסום מודעות

מין. זאת בעקבות פנייה מיוחדת של פרקליטת המדינה, השופטת דורית בייניש. באותה שנה דיווחה

המשטרה לתקשורת, כי תמליץ לפרקליטות להגיש כתבי- אישום נגד העיתונים בגין עבירות אלה. על

תוצאות חקירה זו לא ידוע דבר.

ישנה רשימה ארוכה של איסורים פליליים, הקשורים לפרסום מודעות שירותי זנות ומודעות גיוס.

להלן סקירה של העבירות הפליליות הטמונות בפרסום מודעות מסוג זה:

סיוע לסרסרות – מודעות המשווקות שירותי ניצול ומודעות המגייסות קורבנות חדשים לעולם

הזנות מסייעות לסרסורים. סרסרות היא עבירה חמורה עפ"י חוק העונשין. העונש עליה הוא מאסר

של חמש שנים, ובנסיבות מחמירות אף יותר. סיוע לביצוע עבירה, תכנון וביצוע בצוותא, מהוות

עבירות פליליות חמורות בדיני העונשין.

סיוע לסחר בנשים – נשים קרבנות סחר לזנות מהוות אחוז גדול מהנשים שעובדות בכפייה בזנות

בישראל. מודעות המשווקות שירותי-זנות יוצרות את הקשר בין הלקוחות לסוחרים ולסרסורים.

לכן, מפרסמי המודעות מהווים גורם המסייע לעבירת הסחר בנשים. סחר בנשים הוא עבירה חמורה

בחוק העונשין, אשר העונש המרבי עליה הוא 16 שנות מאסר, ובנסיבות מחמירות 20 שנות מאסר.

המחוקק ראה עבירה זו בחומרה רבה, ולכן קבע לה עונש מינימום של ארבע שנים. העונש על עבירת

הסיוע הוא כמחצית מהעונש המקסימלי, כלומר שמונה שנות מאסר, ובנסיבות מחמירות 10 שנות

מאסר.

פרסום תועבה – במקרים רבים, מודעות שירותי זנות מהוות עבירה של התועבה. המודעות,

שמעוטרות בתמונות וולגריות, מופיעות לרוב באתרי אינטרנט ובחוברות לשירותי- מין, ולא בעיתונים

12

המובילים. המילה "תועבה" אינה זוכה להגדרה בחוק, ולכן העניין נתון לפרשנות. אף-על-פי-כן, ניתן

להצביע על מודעות בוטות במיוחד, שהגדרתן כתועבה לא תהיה שנויה במחלוקת. ראוי לציין, כי אין

מחלוקת בין המחנה הפמיניסטי למחנה החרדי לגבי הצורך לאסור פרסום ויזואלי המציג נשים

כאובייקט מיני, שמטרתו לפתות גברים.

הבאת אדם לידי עיסוק בזנות – החוק מבחין בין שני מקרים: הבאת אדם לידי מעשה זנות,

והבאת אדם לידי עיסוק בזנות. שתי העבירות נחשבות חמורות ביותר ונושאות עונש של חמש ושבע

שנות מאסר (בהתאמה). בנסיבות מחמירות, יגיע העונש ל 16- שנות מאסר. בתי- המשפט הבהירו, כי

העבירה נובעת מעצם הבאת אנשים לידי זנות, ללא קשר אם רצו בכך. הסכמתו של אדם לעסוק בזנות

איננה אלמנט רלוונטי לעניין ההרשעה. לכן ברור, כי פרסום מודעות "דרושות", המציעות לבחורות

צעירות תוך הבטחת "שכר עצום!!!", נועד לפתות אותן לעסוק בזנות.

2. היעדר אכיפה

למרות הרשימה הנכבדה של איסורים פליליים הטמונים בפרסום המודעות, העיתונים לא הועמדו

לדין על תפקידם בתופעת הסחר בנשים והזנות, חוץ מבמקרה אחד, שיתואר בהמשך. מציאות זו

נובעת מנסיבות כלכליות, עקרוניות וביורוקרטיות, כמפורט להלן:

א. העיתונים מול המחוקקים – רקע היסטורי

בשנת 1995 יזם ח"כ חנן פורת (ז"ל), יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט, הצעת חוק בעניין פרסום מודעות

שירותי- מין. במקביל, הקימה ועדת החינוך התרבות והספורט של הכנסת ועדה ציבורית מיוחדת,

שבראשה העיתונאית חנה זמר (ז"ל). תפקידה היה להגיש המלצות בנושא פרסום מודעות-מין. הוועדה

הציבורית כללה נציגים מעולם התקשורת וח"כים. שני העיתונים הגדולים, "ידיעות אחרונות"

ו"מעריב", אף הביעו נכונותם ליישם את ההחלטה שתקבל הוועדה. הצעת החוק הוקפאה, כנראה

בעקבות עבודת הוועדה והתחייבות בעלי העיתונים לציית להמלצותיה.

הוועדה גיבשה בשנה זו המלצות אופרטיביות, שקראו לעיתונים להימנע מפרסום מודעות כאלה.

לדברי הוועדה, "העיתונות אינה צריכה לתרום לבניית כלכלת זנות ואל לה להתפרנס ממנה."

הוועדה יצרה תקווה חדשה. בעיתון "הארץ" פורסמה כתבה, שהודיעה כי "ידיעות אחרונות",

"מעריב" ו"הארץ" מוכנים לרסן את אופי מודעות המין. אבל בפועל, המלצות הוועדה לא השפיעו על

העיתונים. נראה, שההמלצות לא גברו על תאוות-הבצע של בעלי העיתונים, שהמשיכו לפרסם

שטחים אדירים של מודעות, שהתפרסו על עמודים שלמים בכל גיליון.

המודעות בעיתונים ובמקומונים הפכו בוטות במיוחד, וכללו איורים וביטויים וולגריים. הן הפכו לנוף

קבוע ועקבי ונפחן הלך וגדל.

בשנת 1998 יזם ח"כ פורת הצעת חוק נוספת, בתקווה שתשים קץ לעניין המודעות. הצעתו הובילה

להתנגדות נחרצת מצד העיתונים, שחששו לפגיעה בהכנסותיהם משירותי זנות. בדיונים בוועדת חוק

חוקה ומשפט, השתתפו נציגי העיתונים הגדולים במטרה לטרפד את החקיקה. למרות התנגדותם,

תוקן חוק העונשין ונוספה לו עבירה מיוחדת: פרסום מודעות שירותי זנות של בגיר/ה.

עורכי העיתונים קיבלו כל אחד מכתב ממשרד המשפטים, שהורה לפעול בהתאם לחוק החדש.

במכתב, שיצא בתאריך 15.11.1998 נכתב בין השאר:

"מאחר שהופנינו למודעות שפורסמו בעיתונים שונים לאחר כניסתו של התיקון

לתוקפו, שהן לכאורה בגדר עבירה לפי סעיף 205 ג לחוק, מצאנו לנכון להביא להלן

את נוסחו המלא של הסעיף."

גם ח"כ פורת שלח לראשי שלושת העיתונים הגדולים מכתב, בו הורה להם לקיים את החוק החדש.

13

הטענה העיקרית של בעלי העיתונים הייתה, כי החוק מעורפל ואיננו מגדיר מהם שירותי זנות.

לטענתם, רוב המודעות לא מציינות במפורש כי מדובר בשירותי זנות ולכן ניתן להסיק כי הן מותרות

גם לפי החוק החדש.

כדי למנוע פרשנות מעוותת ותמוהה כזאת, הוציא משרד המשפטים חוות-דעת ברורה בעניין והעביר

אותה לעיתונים פעמיים: בשנת 1998 ובשנת 2000 , אך ללא הועיל.

בחוותה-דעת מתאריך 19.11.1998 כותבת עו"ד גלוריה ויצמן, ראש תחום משפט פלילי במשרד

המשפטים:

"מטרת התיקון … הייתה להוציא מודעות על מתן שירותי- זנות מתוך דפי

העיתונות הנצרכת בידי הציבור, לשם קבלת מידע חדשותי ומידעים אחרים,

שאין בינם לבין המודעות לשירותי מין ולא כלום … נציגי העיתונות היומית

השתתפו בישיבות הוועדה והביעו את התנגדותם לחקיקה המוצעת, אבל באף

שלב לא רמזו על-כך, שאם הצעת- החוק תהפוך לחוק מחייב הם לא יעמדו

בדרישותיו … על-כן תמוה למה במקום לעמוד בחובת המחוקק ולפרסם אותן

מודעות בעלון או בחוברת נפרדים, ממשיכות להופיע המודעות בקשר למתן

שירותי זנות מעל דפי העיתונות היומית והשבועית. נכון הדבר, שהמינוח השתנה

במעט ובמקום המודעות שפורסמו עד לקבלת החוק, הפכו המודעות על שירותי

הזנות למודעות על 'אירוח'."

בהמשך חוות-הדעת מדגישה עו"ד ויצמן, כי שינויי מינוח אין בהם לפטור את העיתונים מאחריות

פלילית.

למרות הנחיות ברורות אלה, המשיכו העיתונים לעבור בגלוי על החוק ולפרסם מודעות אסורות. לצד

זה, השפיע התיקון לחוק על רמת הבוטות שלהן. עו"ד בלייך, היועץ המשפטי של "מעריב", אמר את

: הדברים במפורש בישיבת ועדת החקירה הפרלמנטרית ב 16.1.2002-

"הרקע לחוק היה מודעות עם איורים וציורים וצילומים וולגריים מאוד …

'מעריב' מינה אדם שיהיה אחראי לבחון את תוכנן של המודעות באופן כזה,

שלדעתנו לא יעבור על רוח החוק … אם מודעות מתפרסמות במודעות לוח ללא

שום איור וללא שום תמונה וולגרית, אפשר להניח שלא לזה התכוון המחוקק

כאשר ביקש לאסור."

ב. היעדר אכיפה: התנערות המשטרה והפרקליטות

עד לשנת 2002 נשאר החוק מילים מתות. רשויות האכיפה לא הגישו אפילו כתב אישום אחד. יעידו על

כך דבריו של עו"ד בלייך מ"מעריב":

"רק אחרי שנתיים … הוזמַנו לחקירה במשטרה. בינתיים אנחנו נתונים בהמתנה

למה שיקרה בחקירת המשטרה."

מציאות זו נבעה מכמה נסיבות, ביניהן מחלוקת בין המשטרה לפרקליטות לגבי האחריות לטיפול

בנושא. הפרקליטות טענה, כי היות שמדובר בעבירה של חצי שנת מאסר בלבד, הסמכות להגיש כתבי

אישום נתונה בידי משטרת-ישראל. לעומתה, טענה המשטרה כי נוכח השאלות המשפטיות החדשות

שיעלו בנושא וידרשו פרשנות של החוק – יישום החוק והגשת כתבי אישום כרוכים בייעוץ

מהפרקליטות. המחלוקת התבטאה בישיבת ועדת החקירה הפרלמנטרית בשנת 2002 , בדברי פרקליטת

המדינה, עו"ד מאיה חדד:

"ב 1999- היה דיון אצל המשנה לפרקליטת המדינה, הגב' רחל סוכר, והייתה

החלטה עקרונית שהפרסומים, כפי שהוצגו באותה תקופה, אינם עונים על דרישות

14

החוק … היה הליך של אזהרה לעורכי העיתונים מצד ח"כ חנן פורת, שלא ימשיכו

עם הפרסום כפי שהוא. בפועל, הוראות החוק לא מולאו, ולכן התקיים הדיון

בפרקליטות וניתנה הנחיה לאגף החקירות במטה הארצי לחקור … אני גם רוצה

לציין, שהעבירות האלה אינן נמצאות בסמכות הפרקליטות. זאת עבירה שהעונש

עליה הוא חצי שנת מאסר, ובעיקרון הגשת כתבי אישום היא בסמכות המשטרה."

משתתפי הוועדה הביעו תמיהה למשמע הדברים: כשלוש שנים חלפו ממועד "ההחלטה העקרונית"

בעניין הפרסומים האסורים, ולא הייתה אפילו הרשעה אחת בנושא. משטרת-ישראל הסבירה את

המצב התמוה באמצעות ראש מדור תביעות במטה הארצי, חנה קוסובסקי:

"אמנם התיקים האלה הם בסמכות התביעה המשטרתית, כי העונש בגין עבירה

לפי סעיף 205 ג לחוק העונשין הוא חצי שנת מאסר. אבל כיוון שמדובר בחוק חדש,

שמעולם לא הוגש נגדו כתב אישום ויש בו גם בעיות של פרשנות, הפרשנות שלנו

היא, שהפרסומים הללו כן מהווים עבירה על-פי מה שהונחינו ע"י משרד

המשפטים. עדיין זה נושא חדש, שטרם הובא לבית-המשפט, ולכן הנושא הזה

עכשיו בבדיקה."

נראה, שאי-אפשר לקרוא את טענות המשטרה המצוצות מן האצבע, ולא לזוע באי-נוחות.

אבל, לא רק שבמשך שלוש השנים לא הושגה אף הרשעה בדין, אלא שעד אותה ישיבה בכנסת הוגש

רק כתב אישום אחד(!) נגד העיתונים המובילים. הנה ההסברים הלא-מספקים של נציגי רשויות

האכיפה:

עו"ד מאיה חדד, פרקליטות המדינה:

"מאז [ההחלטה בשנת 1999 ] כל תלונה שמגיעה אלינו בעניין הזה מועברת

למשטרה לחקירה, והחקירות אכן מתבצעות. החקירות עדיין לא הבשילו לכדי כתב

אישום, אבל יש חקירות."

חנה קוסובסקי, ראש מדור תביעות במטה הארצי של המשטרה:

"כפי שאמרה הגברת חדד, אנחנו הונחינו ע"י פרקליטות המדינה לפתוח בחקירה

… אבל השעינו את הטיפול כיוון שלאחר קבלת התיקון המצב המשפטי לא היה

ברור, והיה משא- ומתן בין עורכי העיתונים לבין משרד המשפטים באשר לפרשנות

של החוק."

"משהונחינו ע"י הפרקליטות לפתוח בחקירה גם בגין הפרסומים כפי שהם

מופיעים בעיתונים, למרות שלא נאמרת שם המילה זנות במפורש, נפתחה חקירה

… במחוז הדרומי נפתחו כמה תיקים בגין פרסומים במקומונים. התיקים האלה

הועברו לפרקליטות מחוז הדרום לשם עיון והחלטה … במהלך החקירות נדרשו

השלמות, כיוון שזה נושא שהוא חדש משפטית ולא היה ברור מה היסודות

שזקוקים להם בתיקים האלה. אני חושבת, שלמעט בתיק אחד שנדרשת בו

השלמה קטנה, החקירה ברוב התיקים הסתיימה ועכשיו אנחנו בוחנים מבחינה

עובדתית ומשפטית האם יש ראיות להגשת כתב אישום."

כך התנערו רשויות האכיפה מפעולה בנושא, והעבירו את האחריות לאכיפה מהאחת לשנייה, כאילו

היה זה תפוח-אדמה לוהט. נכון למועד כתיבת דו"ח זה, הייתה הרשעה אחת בלבד בגין פרסום

המודעות, וזאת למרות שהן ממשיכות להתפרסם כאילו לא נפל דבר בחוק הישראלי.

ג. מועצת העיתונות – אתיקה של ניגוד אינטרסים

15

מועצת העיתונות היא גוף וולונטרי, שהוקם במטרה לשמור על ערכים של עיתונות חופשית. המועצה

קבעה כללי אתיקה, שחלים על כלי-התקשורת. המועצה היא גם זו, שאמורה לאכוף את הכללים

האלה. אולם לאורך השנים, מועצת העיתונות סירבה להתערב בנושא מודעות המין, למרות הפניות

של המטה למאבק בסחר בנשים.

ברור, כי כשמדובר באכיפה שעלולה לגרום נזק כלכלי לכלי התקשורת, עולה במועצת העיתונות ניגוד

אינטרסים.

בשנת 1995 , במקביל להצעת החוק של ח"כ פורת, טרם הקמת הוועדה הציבורית, החליטה נשיאות

מועצת העיתונות לגבש דו"ח, שיבהיר את עמדתה בסוגיית פרסום מודעות זנות. לשם כך מינתה

הנשיאות ועדה. טיוטת הדו"ח הובאה לדיון בישיבת מועצת העיתונות, שנערכה ב- 27.6.1995 . לדברי

נוכחים בישיבה, בטיוטה הראשונה המליצה הוועדה למועצת העיתונות לא להתערב בנושא אכיפת

החוק האוסר על מודעות זנות. הנוכחים בישיבה לא קיבלו את המלצות הוועדה, וביקרו אותה

בחריפות. הסיבה להתנגדות העזה הייתה, שלא ייתכן מצב שבו הגוף האחראי לאתיקה של העיתונים

יתנער מתפקידו כאשר מדובר בפרסום שאיננו חוקי ואיננו מוסרי. הנוכחים בישיבה החליטו להתכנס

שוב ולגבש מסקנות אחרות.

להלן תגובות של חברות וחברים בנשיאות מועצת העיתונות:

שרה פרידמן:

"לדעתי, מסקנות הדו"ח הן 'צמחוניות' מדיי. אני סבורה, שמן הראוי שנתכנס שוב

כדי לערוך 'שיפוץ' של ההמלצות, כי בעצם מה שכתוב בדו"ח הוא, שאין לנו מה

לומר כי איננו ממונים על הטעם הטוב."

ד"ר ניצה שפירא:

"לדעתי יש לקבוע נורמה, שמועצת העיתונות דנה ומחליטה בכל העניינים

הקשורים לעיתונות."

עו"ד חיים צדוק:

"אני מסכים. הוועדה בראשות עמוס שפירא [שהכינה את טיוטת הדו"ח]

מתבקשת להתכנס שוב ולגבש מסקנות, לאור מה שנאמר כאן. אני מוסיף את דעתי

שהמסקנות 'פושרות מדיי'. לאחר הישיבה יופץ הדו"ח ואנו נדון בו. חשובים לי

שני דברים: א', שוועדת זמר תיתן המלצות סבירות; ב', שמנגנון האכיפה יהיה

מועצת העיתונות."

הצוות המשפטי של המטה למאבק בסחר בנשים הפנה בשנתיים האחרונות תלונות בסוגיות אתיות

למועצת העיתונות, בהן תלונה על התנהלותה העבריינית- לכאורה של העיתונות בנושא פרסום מודעות

זנות ופרסום מודעות "דרושות", ותלונה על העמדת קורבנות הסחר בנשים בסכנת חיים. כל הפניות

לא נענו.

כניסתה של כבוד שופטת בית-המשפט העליון (בדימוס) דליה דורנר, לכהונה כנשיאת מועצת

העיתונות, סימנה נקודת מפנה היסטורית. הנשיאה דורנר נענתה לפניית המטה למאבק בסחר בנשים

וארגון "אישה לאישה", וקיימה פעולות בנושא, בהן הקמת ועדת בדיקה, שימוע לעמוס שוקן, וישיבת

מועצה רבת-משתתפים בשאלת ההיבטים האתיים והמשפטיים בשאלה המשך פרסום מודעות זנות

בעיתונות. דורנר ועו"ד אורנה לין, שכיהנה לצדה כיו"ר המועצה, עשו כמיטב יכולתן לקדם את

הפסקת הפרסומים ולקבוע עמדה, לפיה פרסומים כאלה יהוו עבירה על תקנון מועצת העיתונות.

אבל הן נהדפו ביד-רמה בידי נציגי העיתונים במועצה.

16

1) סוגיית פרסום מודעות זנות ומודעות "דרושות" )

המטה למאבק בסחר בנשים שלח תלונות ספציפיות בסוגיית המודעות למועצת העיתונות. התלונות

נשלחו כולן בתקופה שלאחר תיקון החוק, שאסר על פרסום מודעות. מועצת העיתונות סירבה לטפל

בנושא בנימוק שלהן:

"תלונתך עוסקת במודעות שפורסמו בעיתונים ולא בחומר מערכתי. כללי האתיקה

של העיתונות עוסקים בידיעות ובדעות, שפרסומן הוא באחריות המערכת. בעבר

אמנם קיימה מועצת העיתונות דיון עקרוני בנושא המודעות לשירותי-מין, אך

בסופו של דבר התקיים הדיון בנושא בוועדה מטעם הכנסת והעיתונים קיבלו את

המלצותיה, לפיכך לא נוכל לטפל בתלונתך."

טענות נציגי המטה למאבק בסחר בנשים, כי העיתונים לא מיישמים את המלצות ועדת זמר, בראשות

חנה זמר, למרות החוק בנושא, נפלו על אוזניים ערלות. חשוב לציין, כי ההבחנה הטקטית של מועצת

העיתונות בין מודעות לבין "חומר מערכתי", איננה עומדת במבחן הפסיקה, ככל שמדובר במודעות

שירותי- מין. כבר בשנת 1996 נקבע בדו"ח ועדת צדוק, כי:

"יש לזכור, כי מדובר בפרסום בעיתון רב עוצמה ותפוצה, [מעריב] כשנושאי

הפרסום בוטים, מזיקים ובעלי השלכה קשה על מושא הפרסום. זהו כלי נשק

מסוכן, בבחינת 'חומר נפץ' העלול להתפוצץ אם לא יינקטו מלוא אמצעי הזהירות

הנאותים המתחייבים למניעתו. העיתון אינו יכול לנער עצמו מכל אחריות ולטעון,

כי הוא מונע משיקולים כלכליים ואין לו עניין או אחריות למודעות אלה, שאין ספק

שהן מהוות חלק אינטגרלי מהעיתון."

בשיחות טלפון עם פעילה במטה למאבק בסחר בנשים, אמר מזכ"ל מועצת העיתונות, אבי ויינברג, כי

"עניין המודעות הינו בטיפולה של הכנסת, והמועצה לא רואה את עצמה כאחראית על הנושא …

המועצה כמעט ולא מתפקדת מפאת 'משבר פנימי'." לכן, הוא אמר, מן הראוי כי הנושא יטופל ע"י

רשויות ממשלתיות.

המטה למאבק בסחר בנשים הגיש תלונה למועצת העיתונות נגד "ספוטניק עיתונים בע"מ" בגין פרסום

מודעות "דרושות". רשת "ספוטניק" מפרסמת בעיקר עיתונים בשפה הרוסית. מודעות שירותי זנות

ומודעות "דרושות" המופיעות בעיתונים אלה, מנוסחות בצורה בוטה ומפורשת. אבל, גם במקרה זה

בחרה מועצת העיתונות לא לטפל.

טיעונים משפטים ופרוצדורליים בעניין תקנון מועצת העיתונות

בסיס הטענה הפרוצדורלית הוא, כי העיתונים לא מבצעים את הבדיקה המקדמית הנדרשת לפי סעיף

5(א) לתקנון. אמנם, סעיף זה מתייחס לידיעות שמפורסמות בעיתון, אך כבר נקבע ע"י בית המשפט כי

יש לחייב עיתונים לערוך בדיקות בנוגע למודעות מין, בדומה לבדיקות שנערכות לגבי אמיתות ידיעות

בעיתון. סעיף 5(א) קובע כי:

"לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר

ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין."

כלומר, הסעיף מציב דרישה, שלפני פרסום ידיעה כלשהי יערכו העיתון והעיתונאי בדיקה ראויה.

בנוגע לפרסום מודעות המשווקות שירותי זנות אפילו במסווה, ברי כי באם הבדיקה הייתה מבוצעת

כראוי אזי היה נחשף כי מדובר בשירותי זנות והפרסום היה נמנע.

בנוגע לפרסום מודעות "דרושות", ביצוע בדיקה ראויה יש בה כדי למנוע גיוס קרבנות חדשים לעולם

הסחר והזנות, גיוס המהווה עבירה מהחמורות שבחוק העונשין. אולם בפועל, בדיקות כאלה אינן

מבוצעות ע"י העיתונים ומאות מודעות כאלה מתפרסמות מדי חודש. כך, מצליחים הסוחרים

17

והסרסורים לגייס קרבנות חדשים ולסחור בהן עם לקוחות נצלנים ואלימים.

בנוסף, ניתן להעלות טענות מהותיות נגד פרסום המודעות על בסיס תקנון האתיקה של מועצת

העיתונות. התקנון אוסר על אפליה מגדרית, ואף מטיל על אנשי התקשורת חובה להושיט- יד לא/נשים

המצויות/ים במצב סכנה. עולם הסחר והזנות לא רק מפלה את הנשים קרבנות התעשייה, הוא גם

מעמיד אותן בסכנת- חיים ממשית ויומיומית. פרסום מודעות המגייסות נשים לעולם הזה, ומכירת

שטחי פרסום לעבריינים שמנצלים אותן, מהווה עיוות חמור של כללים אלה.

3. הדים לשינוי

א. סקירת הפסיקה

בשנת 1994 , טרם הקמת הוועדות השונות ולפני תיקון החוק, הגישה אישה בשם ענבר סהר תביעת

פיצויים בגין פרסום מודעת שירותי- מין. התביעה נסבה על פרסום מודעה בעיתון "מעריב" במדור

"שירותי ליווי" ב"לוח מעריב", כפי שמופיע בפרסום בתא (י-ם) 571/94 ענבר סהר נ' מעריב – הוצאת

מודיעין בע"מ (פורסם בנבו):

"סקסית נאה מממשת חלומות מבוגרים ענבר סהר כתובת … מספר טלפון…"

המודעה פורסמה בעיתון ללא ידיעתה, הסכמתה או אישורה של סהר, בהזמנתו ובמימונו של מחזר

נקמן.

כבוד השופטת יהודית צור מבית המשפט המחוזי בירושלים, פסקה בתיק בתחילת 1996 . פסק- הדין

הורה לנתבעים – העיתון, חברת הפרסום ומזמין המודעה – לשלם לסהר בגין הפרסום פיצויים של

250,000 שקל בתוספת 20,000 שקל שכ"ט עו"ד. השופטת הטיחה ביקורת קשה ב"מעריב", בחברת

"הכשרת היישוב" ובחברת הפרסום, על שלא ביצעו בדיקה יסודית לפני פרסום המודעה. בין השאר,

כתבה השופטת צור בפסיקתה:

"כעניין של מדיניות משפטית ראויה, אין לקבל טענת הגנה שהעיתון הוא רק צינור

להעברת מידע ותפקידו טכני בלבד. מחובתו של העיתון לקבוע מערך של נוהלי בדיקה

וסינון, המתחייבים משמירה על שמם הטוב של בני אדם, וחובה זו חלה עליו,

בשינויים המתחייבים, הן ביחס לחלק החדשותי של העיתון והן ביחס למודעות

פרסום מהסוג הנדון בתיק זה. מדובר בחלק בלתי נפרד מהעיתון – מסחרי ובעל

רווחים כלכליים – שבצד הרווחים המופקים ממנו מטיל על העיתון את החובה

לשמירה אחראית ובקרה מוגברת."

משמעות פסק-דין סהר היא חד-משמעית: על העיתונים להקים מערך לבדיקה יסודית ומעמיקה של

מודעות, כפי כשם נוהגים לעשות בחלק החדשותי של העיתון. בתחום מודעות-זנות במיוחד קמה

לעיתונים חובת זהירות מוגברת, ומשלא התבצעה בדיקה – ייחשבו כצופים מראש את התרחשות הנזק

שעלול להיגרם.

בשנת 2004 ניתן פסק-דין תקדימי ע"י כבוד השופט דניאל בארי, מבית-משפט השלום תל-אביב-יפו, פ'

003635/02 מדינת-ישראל נגד רשת שוקן ואחרים ( 2004 פורסם בנבו), שהרשיע את שלושת העיתונים

הגדולים בעבירת פרסום שירותי-זנות (להלן, "פסק דין שוקן"). פסק-הדין התבסס על התיקון לחוק

העונשין משנת 1998 וייחס לשלושת העיתונים עבירות מתמשכות לפי אותה חקיקה. פסק-דין זה עדיין

בולט כיחיד מסוגו על רקע חוסר הטיפול של הרשויות בתופעת פרסום המודעות ע"י העיתונים.

השאלה עליה השיב השופט בארי בפסק- דין שוקן הייתה: האם יש במודעות שפורסמו ע"י העיתונים

פרסום "שירותי זנות" האסור לפי החוק? לשם קביעה בעניין, הפנה השופט לפסיקה קודמת של בתי-

המשפט בישראל ולספרות, עם דגש על פסק-הדין אביטל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), אשר הגדיר

מעשה זנות כדלקמן:

18

"מעשה זנות כמשמעותו בחוק הינו שימוש בגוף האישה בתשלום לשם סיפוק

התאווה המינית."

לאחר ניתוח מעמיק ומקיף, הסיק השופט בארי כי יש לראות כמודעות "שירותי זנות" לא רק את

המודעות שמופיעות בהן המילים "מין" "סקס" וכד', אלא גם את המודעות המתפרסמות במסווה של

שירותי עיסוי ומסאז' ו/או המשתמשות במילות הקוד "ליווי", "אירוח" וכד'.

השופט בארי עיין במודעות שהתפרסמו בשלושת העיתונים הגדולים וקבע, כי מודעות אלה מציעות

שימוש בגוף האדם, האישה, לשם סיפוק תאווה מינית תמורת תשלום, ולכן הן מהוות הפרה של

החוק. שלושת העיתונים הורשעו וחויבו בקנסות. הרשעותיהם של מנהלי העיתונים, אשר הורשעו

לראשונה באופן אישי, בוטלו והם קיבלו רק עבודות שירות וקנס של 170 אלף שקל, שהושת על

העיתונים עצמם ולא עליהם אישית.

ב. "ללא מין" – טרמינולוגיה מקוּדדת

כאמור, מאז נכנס התיקון לחוק בשנת 1998 , החלו העיתונים לפרסם מודעות שירותי זנות תוך שימוש

במילות קוד. לעתים, מתפרסמות מודעות שברור כי הן מציעות שירותי זנות, אך בגוף המודעה

מופיעות המילים "ללא מין" או "ללא סקס".

לאורך השנים, התייחסו נציגי מערכת המשפט, ביניהם בעלי-שם בתחום, לסוגיית הקודים. לדבריהם,

חד- משמעית המודעות המתפרסמות במסווה הן מודעות המפרסמות שירותי זנות.

כבר בשנת 1976 נמצא אזכור לתופעת הפרסום במסווה בפסיקה של בית-המשפט העליון, עפ 538/75

ליליאן לבן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו):

"פרסמה הנאשמת בעיתונות מודעות, המזמינות גברים לעבור מסאז' בביתה …

במקום ובתקופה הנ"ל קיבלו אותם קליינטים מן הנאשמת מסאז' הכולל 'הרפיה'

… [הנאשמת] טענה כי אין במעשיה מעשה זנות … אך בהתחשב במטרת החוק הזה

… אין אנו רואים מקום לסטות מההלכה הפסוקה … כיוון שכך, יש לדחות את

הערעור."

תופעת הפרסום במסווה העמיקה במהלך השנים. בשנת 1993 הוזכרה התופעה שוב בבית-המשפט

העליון, הפעם ע"י כבוד השופט מיכאל חשין, בע"פ 3520/91 הלנה תורג'מן נגד מדינת ישראל (מפורסם

בנבו):

"הפרסומים בעיתונים מדברים בעד עצמם והנוטל עיתון לידיו וראה בעיניו. לתיק

בית- המשפט הוגש עיתון 'ידיעות אחרונות', שמיום 31 במרס 1991 מצאנו בו

(בעמוד 41 ) כותרת ראשית "מכוני עיסוי", ומתחתיה עשרות פרסומים על מכוני

עיסוי – חלקם מעוטרים בתמונות – וכל המרבה בתיאור ובריגוש, הרי זה משובח …

וכל הנוטל עיתון לידיו בימינו יידע, כי לעניין זה לא נשתנה דבר;

כך הם הפרסומים, והכול יודעים פרסומים אלה על שום מה ולמה באו."

גם כבוד השופט יעקב קדמי מציין את השימוש הרחב שנעשה במילים כגון "עיסוי" כמסווה לשירותי

זנות:

"כאשר עמדה על הפרק בעיית 'מכוני העיסוי' למיניהם, הורחבה משמעותו של

המושג באופן שפירושו שימוש בגוף האישה בתשלום לשם סיפוק תאווה מינית."

בפסק-דין ענבר סהר, ציינה גם כבוד השופטת יהודית צור את הסגנון המעורפל במכוון של המודעות.

השופטת לא התרשמה מהתמעטות השימוש במילים "זנות" או "מין", והדגישה את פרשנות 'הקורא

הסביר':

19

"הלכה היא, כי יש לבחון את נוסח הפרסום עפ"י המובן התוכני שמייחס לו הקורא

הסביר … גם אם המילים 'זונה' או 'פרוצה' לא צוינו במודעה, הרי שמשמעות זו עולה

בבירור מתוכן המודעה … והמודעה מכוונת להזמין את מי מהציבור להתקשר

לטלפונים המופיעים במודעה … על-מנת לקבל שירותי מין. גם בחינת נוסח המודעה

בהקשר הכולל של מיקומה בלוח 'מעריב', במדור הספציפי של 'שירותי ליווי'

והשוואתה לשאר המודעות, אינה מותירה ספק בדבר הכוונה העולה מהמודעה."

בפסק-דין שוקן התייחס כבוד השופט דניאל בארי גם הוא לסוגיית השינויים המערפלים שהוכנסו

במודעות, וציין כי אין בשינויי המינוח כדי לפטור את העיתונים מעבירת הפרסום:

"שימוש בשמות קוד במקום השם המפורש של זנות, נעשה לאורך שנים והדברים אף

מצאו ביטויים בפסיקה וכן במאמרים ובספרים שנכתבו. הזנות לבשה ופשטה צורות.

היא הפכה ל'מכון עיסוי', ל'ליווי', ל'אירוח', ויש להניח שיימצאו קודים נוספים.

מקומן של המודעות בעיתונים, בצמוד לשיחות ארוטיות, תוך ציון שזה 'למבוגרים

בלבד', ואף הוספת הערה כי לא יתקבלו מודעות המציעות שירותי זנות, כל אלה

מצביעים על מוּדעוּת לגבי מהותן האמיתית של המודעות, והטענה כי לא מוזכרות

במודעות באופן מפורש מתן שירותי זנות תמורת אתנן, אינה יכולה לסייע."

בכך חזה השופט בארי, באופן כמעט נבואי, את התפתחות שמות קוד חדשים.

"ישראל היום" ו"גלובס" – כוח הדוגמה

סחר בנשים בישראל הוא תופעה מחרידה בהיסטוריה של מדינת-ישראל. כדי לעקור אותה

מהשורש, יש לפעול נגד כל חולייה בשרשרת הסחר.

אסור להתעלם מתרומתה השלילית של העיתונות להתפשטות התופעה בישראל, באמצעות פרסום

מודעות לשירותי זנות עבור סרסורים וסוחרים, ומודעות המגייסות קרבנות חדשים לעולם הסחר

והזנות. בלי פרסום מודעות כאלה בתקשורת, יתקשו הסרסורים והסוחרים למלא את הביקוש ואת

ההיצע שהם יוצרים.

כפי שנכתב בדו"ח זה, תעשיית הפרסום הזאת מגלגלת כ 22- מיליון שקל בשנה רק מהעיתונות

הכתובה ומחוברות פרסום לשירותי זנות (לא כולל אינטרנט). כחמישה מיליון שקל מהסכום מקורם

בשלושת העיתונים הגדולים, "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ". הסכומים האדירים מסבירים

את סירובם של בעלי העיתונים להימנע מהמשך הפרסום הזה, למרות החוקים האוסרים עליו

מפורשות.

רשויות האכיפה חייבות להרים את הכפפה ולשבור את עיקרון אי- הטיפול בנושא, מתוך חובת ההגנה

על קרבנות העבירה ושמירה על חוסן חברתי מוסרי של המדינה.

העיתון "ישראל היום" קבע כללי משחק חדשים מרגע הופעתו בשוק התקשורת הישראלי,

כשבחר לוותר מבחירה על רווחים ממכירת שטחי פרסום לתחום הזנות. במקום זה, הקדיש העיתון

שטחי פרסום נרחבים למודעות בנושאי זכויות-אדם, פעילות של עמותות חברתיות ומאבק בסחר

בנשים. בשל מדיניות תקשורתית אחראית זאת, זכו עורכי העיתון ב"אות הדרור למאבק בסחר

. בנשים" לשנת 2009

בניסיון הכן והאמיץ לחולל תמורה בתחום זה, הוענק "אות הדרור למאבק בסחר בנשים" באותה

השנה גם לנשיאת מועצת העיתונות, כבוד השופטת (בדימוס) דליה דורנר.

העיתון הכלכלי "גלובס", שמטבעו מיועד לקהל גברי בעל אמצעים, שחלקו עלול לצרוך שירותי-

זנות, צמצם במהלך השנים באופן מבוקר את שטח המודעות האלה, עד שהעלימן לחלוטין במהלך

. שנת 2008

20

כללי אתיקה עיתונאית, הנגזרת מערכים ואחריות חברתית כפי שבחרו ליישם "ישראל היום"

ו"גלובס", הם עניין של תבונה חברתית, אחריות והוגנות ציבורית. האופק התקשורתי מחייב את בעלי

העיתונים האחרים ליזום בעצמם ערכים של עשה ואל-תעשה, ובכך להוביל את המאבק לשמירת

זכויות אנוש.

השפעת המאבק למיגור תעשיית הזנות על המודעות הציבורית

למאבק למיגור הסחר לזנות בבנות ובבני אדם יש הדים ואדוות, הממשיכים להדהד בכל תחומי חיינו.

אלו הם פירות המאבק. ארגוני הנשים מנהלים את המאבק הזה בעיקשות וברציפות, במטרה להעלות

את המוּדעות הציבורית למשקלם של גורמי התיווך המשניים – העיתונים, אתרי האינטרנט, בתי

הדפוס, בעלי נכסים המשכירים דירות ומבנים אחרים למטרות זנות, ונוספים – כבעלי אחריות שווה

לסיוע לעבירת הסחר בנשים.

בשנת 2010 פרסם "גלובס" סדרת כתבות, שחשפה כי יו"ר לשכת עורכי-הדין דאז, יורי גיא- רון

ורעייתו, היו בעלים של חברה שמכרה שטחי- פרסום בעיתונים לצורך פרסום מודעות זנות. ההבנה של

הציבור, כי יש להטיל אחריות על התקשורת במניעת הסחר בנשים לזנות, באה לביטוי בפרשה זו.

ההתעניינות התקשורתית בפרשה זאת הייתה אדירה. ציבור עורכות ועורכי הדין תפס את יו"ר

הלשכה, שאמור לשמש כנציג קהילת המשפטנים בישראל, כמי שבחר להתפרנס מתעשיית-המין,

. המשעבדת נשים לזנות, ולא בחר בו שוב בבחירות שנערכו לאחר מכן, ביוני 2011

מעניין להציץ אל אחורי הקלעים ולראות, כי עו"ד מיבי מוזר, שייצג שנים רבות את "ידיעות

אחרונות" בתיק הפלילי בו הורשעו העיתונים בפרסום מודעות זנות, ייצג גם את יו"ר לשכת עורכי-

הדין היוצא, באישומים התקשורתיים נגדו כבעלים של חברה לשיווק שטחי-פרסום למודעות זנות.

העוצמה והכוח של גופים כלכליים אלו, המניעים את שוק הזנות ונהנים ממנו, היא כל- כך גדולה, עד

כי כך שעו"ד מוזר לא רק הגן על זכות בעלי העיתון לעשות כסף על גבן של קרבנות הזנות, ולא רק

שהגן על יו"ר לשכת עורכי-הדין, גיא רון, מול האשמות בעניין זהה – אלא שגם בכובעו האחר, כיו"ר

ועדת הבחירות המרכזית של לשכת עורכי-הדין, הוא פנה לעיתונים שונים בדרישה שלא לתת במה

תקשורתית לפרסום ברבים של המידע על המועמד לראשות-הלשכה.

האמנם אין לציבור הבוחרות/ים הזכות לדעת במה בוחר המועמד לעסוק לפרנסתו? האם אין זכות

הציבור לדעת ולשקול במכלול שיקוליו לקראת בחירות גם את ההיבטים המוסריים של המועמד?

באחרונה ננזף גיא- רון ע"י ועדת האתיקה של לשכת עורכי- הדין. בכך, העבירה הלשכה מסר ברור: מי

שמרוויח אתנן שמקורו בסחר בגופן של נשים, הוא חולייה בשרשרת המרוויחים מהתעשייה, וייאלץ

לשאת במלוא- האחריות החברתית והמוסרית למעשיו.

אין ספק, כי אילו פרשה כזאת הייתה נחשפת לפני שארגוני הנשים הפמיניסטיות פרצו במאבק עיקש

ומתמיד למגר את הסחר בנשים בישראל, היא לא הייתה משפיעה על תוצאות הבחירות למוסדות

הלשכה, והציבור לא היה מייחס משקל להתנהלות העסקית הלא-אתית של יו"ר הלשכה, שהוא איש

ציבור המתקיים מאתנן של נשים השבויות בעל-כורחן במעגל הזנות.

רוחות חדשות מנשבות והמציאות השתנתה. כאמור, בימים אלה ממש עברה בקריאה ראשונה הצעת

חוק הפללת לקוחות הזנות, אותה יזמו ח"כ זהבה גלאון וח"כ אורית זוארץ. תכלית החקיקה החדשה

מבוססת על התודעה החדשה הרווחת בציבור, כי אין למסד את הזנות, וכי יש לשקם את הנשים,

הנערות והנערים ולחלצן/ם מציפורני הסרסורים הסוחרים השולטים בתעשיית הזנות. כמו-כן, יש

למנוע כניסתן/ם לתעשייה של קרבנות חדשים מקבוצת הסיכון, ולהטיל אחריות פלילית על החוליה

החסרה, שהיא הצרכנים, המניעים אותה בכספם.

21

אחרית- דבר

מסקירה זו עולה בבירור, כי ישנה רשימה ארוכה של עבירות פליליות הטמונות בפרסום מודעות

שירותי זנות ומודעות גיוס לזנות בעיתונים, ביניהן: סיוע לסרסרות, סיוע לסחר בנשים, פרסום

תועבה, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות.

רצף פעילות של שנים הביא לשינוי תחיקתי, אבל העיתונים ממשיכים לצפצף על המחוקק ואכיפת

החוקים כלפיהם איננה מתבצעת.

הנה תמצית הפעילות התחיקתית שהתבצעה בכנסת בשבע השנים האחרונות, כפי שפורט בסקירה

זו: בשנת 1995 הוקמה ועדה ציבורית בניסיון לקבוע מדיניות לטיפול בעניין פרסום המודעות,

אולם המלצותיה לא יושמו ע"י העיתונים, למרות התחייבותם ליישם אותן.

לכן, בשנת 1998 הוכנס תיקון לחוק, שחייב את העיתונים לחדול מפרסום מודעות לשירותי-זנות.

למרות התיקון לחוק ולמרות אזהרות מפורשות שקיבל כל אחד מהעיתונים הגדולים, המשיכו

העיתונים לפרסם מודעות כאלה, לצד מודעות לגיוס קרבנות נוספות/ים לעולם הזנות והסחר בנשים.

מאז תיקון החוק, רשויות האכיפה – המשטרה והפרקליטות – נמנעו כמעט לחלוטין מטיפול בנושא.

מציאות זו מקורה בסיבות כלכליות, עקרוניות וביורוקרטיות, והתבטאה בגלגול האחריות בין שני

הגופים, תוך תירוץ תירוצים המצוצים מן האצבע.

במהלך השנים סירבה גם מועצת העיתונות לטפל בנושא, בטענה שהיא נעדרת כלים וסמכות.

בשנים האחרונות היו כמה הדים ואדוות לשינוי, שכללו הרשעתם של העיתונים המובילים בעבירת

פרסום מודעות זנות. אולם, למרות בקשות חוזרות ונשנות, רשויות האכיפה עדיין לא החלו לפעול

כראוי כדי לעקור את התופעה מן השורש.

שוק הזנות בישראל מגלגל כשמונה מיליארד שקל בשנה. סמוך למועד פרסום דו"ח זה, עומד

להתנהל בכנסת דיון, שכותרתו מן הסתם היא: "פרסום מודעות מין והגברת תופעת הסחר בנשים –

כישלון מערכות האכיפה במניעת הפרסומים." למעשה, עצם פרסום מודעות שירותי זנות ומודעות

המגייסות קרבנות חדשים לתעשיית המין, מהווה הפרת החוק ועבירות חמורות בדין הפלילי.

_______________________________________________________________________

עו"ד רוני אלוני- סדובניק היא פעילה פמיניסטית אקטיביסטית בתחום המשפט המגדרי; מייסדת

מג"ע – ארגון נפגעות ונפגעי גילוי עריות ופדופיליה; יו"ר המטה למאבק בסחר בנשים וחברה בוועדת

. המשנה של הכנסת למאבק בסחר בנשים, בשנים 2009-2004